פרק 34: יהיה פיצוץ

תמונה מטרידה שעשה הAI

עונת החגים

חנוכה וקריסמס מגיעים יחד בתזמון מושלם. מיכל מציע שנאמץ את המנהג הדני שחברותיה של עדן נהנות ממנו-  מתנה קטנה כל בוקר עד לחג המולד במשך חודש. אני לא מתנגד אבל גם לא יותר מדי משתף פעולה. מתנות זה לא הקטע שלי. עדן מתרגשת עד השמים מחנוכה ומהJUL למרות שהיא לא ממש יודעת מה זה (וגם אנחנו). מהתחקיר שערכתי המנהגים העיקריים של החג הם ארוחה עם המשפחה, מתן מתנות אינסופי וריקוד מסביב לעץ. העץ המקושט בבית הוא חגיגי מאוד והמסורת שלו נמשכת ממנהגים פאגניים גרמניים. גם השם Jul הוא שריד לחג ויקינגי שנערך באותה עונה שכלל שתיית אלכוהול ומתן מתנות. אצלנו נותנים את המתנות דמויות עלומות בשם "הגמדים", ואפילו שעדן יודעת שאמא מביאה אותן היא משחקת את המשחק. מי שהיה מוכר אצלנו בעבר כסבא קריסמס או בשם סנטה קלאוס זוכה כעת לשם הJulemaend  יש משהו נחמד שבדנית הוא נקרא איש היול, שם מאוד מעשי. הוא גר בגרינלנד (שהיא הרי מושבה דנית) ולפי הויקיפדיה העיצוב שלו מבוסס על דמותו של אודין במיתולוגיה הנורדית. למרות כל הסממנים הפאגניים, זה היום היחיד בשנה שדנים הולכים לכנסייה. לפחות כך מספרים. בבוקר חג המולד אוכלים את דייסה עם שקד אחד. מי שהשקד נופל בצלחתו מקבל (איך לא ) מתנה. אך אין ספק שהתופעה המוזרה ביותר היתה מופע החנוכה שנערך בגן היהודי.

הצגת חנוכה היא ממש פרויקט. מחזה בארבע מערכות משוחק וכתוב על ידי ילדי הגן, בתוך מסגרת שהצוות בונה. קבוצת דרקונים מתחילה עם הצגת הבעיה. המערכה הזו מתחילה עם החיות שמספרות לנו על מצוקותיהם עקב משבר האקלים, וכשהם מוצאים לפתע חנוכיה וסביבונים הם פונים לינשופה שתסביר מה זה, היא מפנה אותם לשני ילדים שיש מגן דוד לראשם שאומרים שפעם זה היה שלהם אבל ״אנחנו לא זוכרים מי אנחנו.״ אני תוהה אם זה ממש מוזר כי כתבו את זה ילדים בני חמש או כי התרגום הסימולטני של האם היושבת שני כסאות מימיני מגיע אלי חלקי מאוד. במערכה השנייה קבוצת קופים מציגה את סיפור חנוכה בצורה די משכנעת, במיוחד כשהילד איסיאס בתפקיד מתיתיהו צועק בדנית נחושה.  ואז עולה קבוצת דובים. התרגשות בקהל בעיצומה, מיכל שולפת את הטלפון לצלם וידאו ואני על הסטילס וכל ההורים באגף שלנו רועדים מהתרגשות. 

קבוצת דובים אמונה על הצגת מסורת חנוכה כפי שנחגגה בבית משפחת גולדברג. אמא מלבבת לביבות והגברים מתלוננים על עליית המחירים. שתי אורחות דופקות בדלת. אלה ועדן לובשות ״שמלה עד הרצפה״ כמו שעדן הגדירה את זה ומבקשות להצטרף לארוחה. עדן אומרת את השורה שלה בדנית מושלמת וההורים מתנפחים מגאווה. כך באים עוד ועוד אורחים ואוכלים את כל הלביבות, והמשפחה המודאגת לא יודעת מה לעשות כאשר בת קול מכריזה " Hjepe kommer fra HaShem" ונס מתרחש, מתגלה מתחת לשולחן ארגז של כסף וכולם פוצחים בשירת שיר המעלות בדנית.

מערכת הסיום המבוצעת על ידי המחצית השנייה של קבוצת הדרקונים היא מסיבת ריקודים של כל חיות היער בבגדים שהם ציירו בעצמם. נראה די הגיוני היות והמערכה הזו מלווה על ידי שני אנשי צוות דרום אמריקאים, עדיין שיכורים משמחת הניצחון במונדיאל. גוסטבו שהיה אחראי על המופע תלה את דגל ארגנטינה בכניסה לגן ויצא לביתו בסוף הערב המוצלח עטוף באותו הדגל. עברית, אנגלית, דנית, אוקראינית, וספרדית נשמעו בקהל בין ההורים רטובי העיניים מהתרגשות בסיום המופע, כשהלכנו כולנו לאכול סופגניות חלולות ולהדליק נרות חנוכה.

כשחג המולד נגמר, בנר שמיני של חנוכה, פחי הקרטון עולים על גדותיהם מאריזות מתנות, עצי האשוח נזרקים לרחוב, והמקומות בהם מכרו אותם נהפכים לתחנה לממכר זיקוקים. הדנים מאוד אוהבים להאריך את החגים וכמו שהיול מתחיל בראשון לדצמבר, הזיקוקים לא מחכים לערב השנה החדשה בחצות אלא מתחילים מיד אחרי חג המולד. המנהג לקראת ראש השנה הוא לשבת בפארק או ברחוב, להשתכר ולירות זיקוקים. קופנהגן נשמעת כמו עוטף עזה. ברב השבוע יורים מיד עם השקיעה (ב15:30) אך ב31.12 הם לא יכולים להתאפק ויורים גם בשעות האור.

כשמתחילים הזיקוקים עדן מפחדת מהרעש. אני מסביר לה שזה זיקוק וזה לא מסוכן, אבל כשאני יושב ליד החלון אני נזכר בג'נין.

ג'נין 2005

בדרך כלל למשימות האמתיות לא לקחו אותי, אבל באותו היום טוקר היה בבית ואני תפסתי את הכוננות כקשר מ"פ. מודיעין על מכונית תופת שעומדת לצאת מג'נין שלח אותנו לכתר את העיר. הגדוד שלנו סגר את אחת הכניסות, וראשון הוקפץ החפ"ק, כלומר המ"פ, הנהג שלו והחובש הפלוגתי שהיו ותיקים ממני, ואני. המ"פ והמג"ד השתלטו על בית עם תצפית. ילדים פלסטינאים תמיד המיסו ליוגב המ"פ את הלב. גם לו היו שני ילדים שנראו כמו פלסטינאים. עם כל הציוד הצבאי עליו- קסדה ואפוד, רובה ותחמושת, הוא היה מנסה להרגיעם בליטוף על הראש. הילדים שלו היו בני גילם. אני והחובש חיפינו עליהם. מפקד כיתת הכוננות צעק למפגינים במגהפון ופעם בכמה זמן ירה באויר. רימוני הלם נזרקו כל הזמן. רעש, חשדתי שהכדור הזה היה ממש קרוב אלינו, והמחסה שלי היה לכיוון הלא נכון- "יורים עלינו?" שאלתי בפחד את החובש שאמר מה פתאום אם יורים עלינו זה תשמע קודם את השריקה. השתכנעתי, הרי הוא שירת בגבול עזה קודם. אבל זה כמובן היה שטויות. החיילים שישבו למטה בואדי ראו את האבק מהכדור שפגע מטר לידי.

בלילה ההוא שמרתי בחלון בפחד. זו היתה אחת השמירות היחידות בחיי שלא שברתי.

אמנסיאק

בעטיפת האלבום של רדיוהד "אמנסיאק" כתוב- לשמור במקום אפל, יחד עם הסודות שלך. בפליליסט שירי ערש שהכנתי לעדן שילבתי שיר שקט מהאלבום הזה- hunting bears. באחד הערבים כשהשיר הזה מתנגן היא אומרת לי- הנה השיר שאני אוהבת. אני מופתע שדווקא את השיר הזה היא אוהבת.

"על מה הוא מנגן?"

"גיטרה חשמלית"

היא חושבת רגע- "איך הגיטרה מנגנת לבד?"

"היא לא מנגנת לבד, איש מנגן עליה"

"אבל אמרת שהיא חשמלית."

"כן, היא לא אוטומטית, גיטרה חשמלית זו גיטרה שעושה יותר רעש".

היא מקבלת את הרעיון. כשמתחיל השיר הבא "צעצועים למקום" היא אומרת "הנה השיר שאני אוהבת!" 

צנובר גם נבהלת מהרעשים. היא נצמדת אלי כל היום. מיכל דואגת איך היא תסתדר בפנסיון, ואני מגיב כמו תמיד, בביטול של האפשרות שמשהו מסוכן\מפחיד\ישתבש ועונה תשובה קצרה- זה רחוק מהעיר. אין שם פיצוצים.

בום!!! פאק זה היה קרוב!

עין זיוון 2014

קטפנו תפוחים בגולן כשמלחמת האזרחים בסוריה הגיעה לאיזור קוניטרה. הירי והפיצוצים היו רעש רקע רחוק מתמיד שהלך והתקרב. הדרוזים היו מקבלים מדי יום שמועות על קרובים שנהרגו בצד השני של הגבול. באחד הימים הקרב היה קרוב מאוד. ממש על גדר הגבול שהיא גם גבול המטעים. כשפצמ"רים נחתו במטע חזרנו לקיבוץ. ישבנו ליד המקלט, תוהים מה לעשות. מרגיעים אחד את השני. אני הייתי אחראי על הקבוצה, אבל גם על צנובר שהיתה אגרסיבית בגלל הפיצוצים וגם בגלל נוכחות של כלבה אחרת. כשעברה שם גורת רועה אוסטרלי היא כמעט הרגה אותה. מה עשינו שם? דיברנו? שיחקנו? לא זוכר, אבל את הרגע שהטנק ירה ביקב אני זוכר בבירור. שמענו פיצוץ ענק. אפילו הרגשנו הדף. כולנו קפאנו, מיכל שהיתה מתורגלת מהילדות בראש הנקרה, היתה הראשונה להגיב ורצה מיד למקלט- צעקתי משהו, לא זוכר מה וכולנו רצנו אחריה. איכשהו דווקא שם צנובר, שהיתה היסטרית, הפכה להיות הכלבה הטיפולית שמי שעוד יותר מפחד ממנה מישש את הפרווה הרכה ומצא נחמה.

מסיבת ראש השנה

בערב השנה החדשה חגגנו יחד עם הורי החבורה של עדן. אלה ארבעת בני השלוש שמדברים עברית בגן והם חבורה מגובשת. מסתבר שאחד מפריטי הלבוש המסורתי בחג הוא שמלת פייטים או נצנצים שאמא של אלה הקפידה ללבוש. היא והאמא הדנית השנייה הקפידו מאוד גם על המנהג החשוב מכולם- צפייה בנאום המלכה. על אף שאת רובו היה ניתן לצפות מראש הן מאוד התרגשו. באותה הזדמנות סיפר לנו אבא של לינה איך הוא פגש את המלכה- באירוע לכבוד תעשיית הקולנוע בדנמרק הזמינו את אשתו (אמא של לינה, הבמאית) ובן זוגה, הישראלי שמעולם לא לבש חליפה, ואפילו לא מדברת דנית שוטפת, לארוחת ערב בארמון. 

אני כבר חשבתי בשלב הזה, עם הילדים הרצים הלוך ושוב ברקע וקולות הזיקוקים, שהאירוע היה מספיק משונה, אבל כששני אנשי ההיטק שולפים את משחק המציאות המדומה ומדברים על בינה מלאכותית ההזיה עולה מדרגה. אני נדהם מהיכולת של צ'ט הבינה המלאכותית לנהל שיחה. הם אומרים שהוא כותב שירים נפלאים ואני מתלהב בעיקר מהעובדה שהוא יודע לשקר, שזה כמובן בעיה שמהנדסיו מנסים לפתור אבל אני מתרשם כי הוא עושה את זה טוב מאוד. ויש גם רובוט שמצייר! זהו, אני אומר לאבא של לינה, אתה מיותר. בקרוב יחליף אותך רובוט. "אז מה," הוא עונה, "כל אחד יכול לצייר, זה לא הופך אותו לאמן."

"נכון, אבל תראה כמה מהר הוא מצייר" אני עונה, "וביננו, אמנים אמיתיים הם מתי מעט. מעצבים גרפים, מאיירים וכו', אפשר להחליף בקלות."

הבינה המלאכותית לא יכולה לייצר משהו חדש, הוא טוען, לפעמים הוא משתמש בה בשביל רעיונות. למשל ביקש ממנה לצייר פיגוע במזרח התיכון בסגנון הרנסנס, היא לא הצליחה. זה רק מנוע חיפוש שמחבר בין תמונות שהוא מוצא ברשת.

כשמפלס הסוכר והפיצוצים עולה, והילדים רצים מהמחבוא שלהם בחדר לחלון לראות את הזיקוקים, אני תוהה לעצמי מה ההבדל בין רובוט שמסנתז תכנים להצגת חנוכה בגן שהיתה הדבקה משונה של תכני החג לפי מה שהמח הילדי מסוגל להרכיב, או אולי האינטליגנציה המשותפת של קבוצת אנשים שבמקרה נמצאת בגן באותה תקופה. והאמת, אין גם הבדל גדול בין הרובוט לבין הכתיבה שלי- הנה, עוד פרק שיכל לכתוב רובוט אם היו מזינים לו את התכנים שאני מעלה בכל פרק: כתוב לי בבקשה טקסט על "חגים בדנמרק,  הורות, ישראלים עם פוסט טראומה קולקטיבית, רובוטים ומוזיקה." רק צריך להוסיף "גינון, מזג האויר וקנדריק לאמאר" וזה מכסה את מרבית המכתבים שלי.

בדרך חזרה הרעש באמת קיצוני ובלתי נסבל. עדן מפחדת ואני אומר לה שהכל בסדר. היא עונה "אני יודעת- לא צריך לפחד כלל" ומזמזמת לעצמה את השיר עד שהיא נשברת ומבקשת שארים אותה על הידיים. הפיצוצים מתגברים ומתקרבים וקשה לה להרדם. כשהצליל המלנכולי והחלוד של הגיטרה בhunting bears מגיע אני חושב איך זה היה יכול להיות פסקול מתאים לרגע בו אני נזכר בחנוכה 2009 - מבצע עופרת יצוקה. איך ישבנו בקור באוהל בבסיס צאלים מתארגנים לקראת כניסה לרצועה. שמענו את הפיצוצים במרחק וידענו שמחר נשב ליד הגבול והנפילות יהיו קרובות מאוד. אחד המילואמניקים הותיקים מאיתנו, שנראה כמו דמות שמגולמת בידי דב נבון, ליקק את השפתיים בתיק של חרדה וסיפר לנו איך אנחנו הולכים למות. אני החלטתי לישון בכל מחיר, למרות שאין מזרון וקור כלבים. בלישון אני טוב מאוד.

אני נותן לה את היד כשהרעשים והאורות מבהיקים בחלון ומדמיין תמונה מסרט בה אני יושב שם עם הקסדה על הראש. גם "צעצועים למקום "כל כך מתאים כאן. בלילה הזה אני לא נרדם עד הזיקוק האחרון.

דרום הר חברון 2006

אני זוכר את הצבע של שקי השינה. איך הם היו מסודרים בסלון על הרצפה. אני זוכר את הארונית שנזהרנו לא לשים עליה כלום ואיך החיילים שהחליפו אותנו מיהרו להטעין שם את הטלפונים. את הילדה שביקשה שוקו לה ולשמונת האחים הסגורים בחדר השני. איך אחרי כמה ימים של שמירה בחלון שלא רואים ממנו כלום גם כאן אתה נהיה כהה ולא באמת שומר. ואז מה מצדיק את כל המבצע הזה? המ"פ מגיע ומפקד הכיתה מנסה לעשות רושם כאילו הוא עושה עבודה טובה, ומסביר איך כל החיילים מתפקדים מצוין למרות שלא רואים מי יודע מה מהחלון. כשהמג"ד מגיע המ"פ מראה לו איזו שמירה מעולה ואיך העמדה בחלון שם רואה מרחוק את הכביש וכל זה משתלב נהדר בתמונה הגדולה. גם המג"ד מנסה לעשות רושם על המח"ט שכל כך בטוח שהכל הולך כשורה שהוא אפילו לא לובש אפוד, ואלוף הפיקוד מסתובב זחוח בלי קסדה. זה נותן לי הרגשה שהכל הצגה, דאוין, זה רק משחק מבחינתם.

יש ריח גועלי לשקי השינה, וריח מוזר בבית הפלסטיני. תום מבקש מהשומרים שיעירו אותו בשתים עשרה לציין את השנה החדשה. אני מעדיף שלא. הוא ממילא אוהב שמעירים אותו ואומרים לו שהוא יכול להמשיך לישון. זה נותן לו הרגשה שהלילה יותר ארוך. אני מעדיף לישון ולנצל כל רגע לחלום שאני במקום אחר.

"צעצועים למקום\ די שיחקנו כבר היום\ לכו לישון\ כבר מאוחר\ נפגש מחר"

טסים לישראל

בקושי ישנו, עלינו על המונית לפנות בוקר לכיוון שדה התעופה. טסים לביקור בארץ. עדיין עייפים, עדיין המומים מהלילה הקשוח של הזיקוקים וההתנהגות הכל כך לא דנית שיוצאת מהדנים בשבוע הזה. לא הצלחתי לישון, הייתי חייב לכתוב. הזכרונות והרעש לא הניחו לי. לא שאני חושב שאני כל כך מיוחד או מסכן עם הסיפור הזה. הסיפור שלי פשוט יחסית. לא קרה לי כלום ורב הזמן הזכרונות לא מציקים לי, אבל היום אני מרגיש את הצלקת של הישראליות. כולם בארץ חווים את הפוסט טראומה הקולקטיבית. אבא של לינה למשל, הוא אפילו לא שירת בצבא ובכל זאת הוא מבקש מהבינה המלאכותית לצייר לו פיגוע. וגם אני, במעין חזרה לקראת ביקור בארץ, נרדף על ידי הקולות שלה, הרעשים והזכרונות. אני בטוח שהבינה המלאכותית תוכל לסכם את זה טוב ממני. אז אני מבקש ממנה לכתוב שיר על משפחת וולנר סתת הנוסעת בערב השנה החדשה במונית לשדה התעופה בדרכה לישראל:

Once there was a family all scared of the noise, 

As the taxi took them to the airport on New Year's eve.

Though their hearts were filled with joy and glee, 

The sound of fireworks made them tremble and plea. 

On through the city they travelled so far,

Hoping to make it to the airport before the first star. 

With a sudden blaze of lights and loud sounds, 

The parents held their children tight and embraced the ground. 

But this only lasted a while until they could see, 

That it was only the sparkles of fireworks making them flee.

The taxi driver looked back and gave them a smile, 

For he knew deep down that they'd

מממ, לא רע, אבל נראה לי שהיא התבלבלה שם בסוף.