פרק 27 :חברים

קנה לך חבר

באחד הבקרים עדן לא רוצה ללכת לגן. זה די שגרתי שהיא אומרת שהיא לא רוצה ללכת ואחרי שעה משנה את דעתה. הפעם מיכל שואלת למה והיא אומרת שאין לה עם מי לשחק. באותו שבוע החברות שלה לא הגיעו לגן. יש שתי ילדות גדולות שאימצו אותה כשהיא הגיעה, והן עברו לקבוצת הדרקונים שזה סוג של גן חובה ולינה באיטליה. כל החבורה הזו מדברת עברית. אני ממש חשבתי שאחרי שנה עדן כבר תתרגם לי דנית, אבל הלמידה שלה איטית. זו שפה קשה ויש מספיק דוברי עברית בגן כדי שהיא תצליח להסתדר בלי הדנית. מדי פעם היא מפתיעה אותי במילה חדשה או שאנחנו מצליחים לנהל שיחה של כמה משפטים. לרוב על אוכל. מיכל הציעה לה לנסות לעשות חברים חדשים. עדן לוקחת את זה ברצינות ומנסה אבל אחרי כמה ימים מתעייפת. בסוף לינה חוזרת והכל שב למי מנוחות. בערך.

חברויות זה לא ענין פשוט ברילוקיישן.  הפער השפתי והתרבותי נוכח. אבל גם בלי זה, דנים לא כל כך יוצרים קשרים חדשים אחרי גיל 18. רב החברים של הדני הממוצע היו איתו בגן או בתיכון. המפגשים החברתיים שלהם קורים בקלאב שהם רשומים אליו. למשל חברים במועדון כדורגל. אז הם נפגשים ביום קבוע ובשעה קבועה לשחק כדורגל עם המדים של הקבוצה. יכול להיות שהם ממש יהנו, אבל הם לא יפגשו במסגרת אחרת. אפילו לא לשבת ביחד לצפות בכדורגל. הם גם מאוד נזהרים לא לערבב מעגלים, למשל את החברים מהכדורגל עם החברים מהגולף או מהעבודה. אפילו לא פוגשים את החברים של בני הזוג. כך שגם עבור דובר דנית, שפשוט לא היה כאן בשנים הקריטיות של הילדות, קשה מאוד ליצור חברים חדשים.

למרבה המזל עדן עדיין בגיל הנכון ליצירת חברויות. כשהיא עברה מהפעוטון לקבוצת דובים בגן הילדים מיד אימצה אותה עומר. היא ילדה גדולה ממנה בשנה וחצי, בת זקונים שאחיותיה גדולות ממנה ב12 ו-14 שנה. בהתחלה היא וישראלית נוספת באותו הגיל, התייחסו לעדן כמו בובה. אפשר להבין, הגיעה תינוקות עם לחיים שמנמנות ופרצוף מתוק. לקח להן כמה זמן להבין שזו לא בובה מתנועעת אלא ילדה ממש. עומר היא עדיין אחת הבנות האהובות על עדן בגן, היא משהו בין חברה טובה לאחות גדולה לעוד אשת צוות שלוקחת אותה לשירותים או מתרגמת לה כשצריך. 

 כשעדן היתה בפעוטון סיפרו לנו שיש שם לינה אחת שמדברת עברית, אני לא ראיתי אותה מדברת בכלל. עד שאבא שלה הגיעה ופתאום הסתבר שהיא יודעת לדבר יפה מאוד. שתיהן עלו יחד לגן והיו הכי קטנות, לינה מבוגרת מעדן בכמה חודשים אבל עדן בטוחה שהיא גדולה ממנה, אולי כי היא גבוהה יותר. אולי כדי לא להיות הכי קטנה. כשלינה היתה בחופשה באיטליה עדן הזכירה את זה פעם בכמה ימים- מתי לינה תחזור מאיטליה. באותו הזמן לינה הצהירה שעדן היא החברה הכי טובה שלה וכששאלו אותה למה היא מתגעגעת בדנמרק היא אמרה עדן. זה די מפתיע כי יש להן יחסים מאוד אמביוולנטים. אבא של לינה הגדיר את זה במילים האלה- "הן ממש אוהבות אחת את השנייה וממש לא סובלות אחת את השנייה". לנו הן מזכירות את אלנה ולילה מהספרים של אלנה פרנטה ולכן מיכל מכנה את לינה "החברה הגאונה". עדן מדווחת שכל היום היא שיחקה עם לינה אבל גם שלינה שיגעה אותה או שלינה צעקה עליה. פליידייט אחר הצהריים לרוב מסתיים בבכי. הבעיה העיקרית היא שהן דומות מדי- שתיהן שתלטניות, בנות יחידות, דומיננטיות, ועקשניות. אבל כנראה ששתיהן צריכות מישהו לריב איתו וזה משתלב מצוין. למשל פעם עדן ביקרה את לינה שבדיוק הצליחה לראשונה לרכב על אופניים עם גלגלי עזר. אבא שלה אמר לה לתת גם לעדן לנסות. היא הסכימה רק כשהיא תסיים "וזה יקח לי הרבה מאוד זמן". עדן לא שכחה את זה וכל מה שלינה ביקשה ממנה לחלוק איתה לאחר מכן במשך שבועות עדן אמרה- "אבל זה יקח לי הרבה מאוד זמן". בסוף מישהי בוכה.

 לאחרונה הן היו בתקופה נהדרת. הן מאוד מצחיקות יחד. כל יום בסוף הגן הן נשארות לשחק עוד כחצי שעה, מתחבאות בדרך החוצה, מתחלקות באוכל בפיקניק על המדרכה ומתקשות להפרד. עדן נהנת לשחק גם  עם אבא של לינה. כשאני מגיע אני מוצא אותה משחקת איתם ומדי פעם שומע צעקות "אבא של לינה!" כשהיא רוצה להראות לו משהו. גם את הבובות של לינה היא אוהבת- דוקי סופית ומיכאל. שתיהן בנות אגב. מיכאל הוא גם הסבא של לינה שהפך לאישה. אבל היא לא יודעת שפעם קראו לו מיכאל. הייתי מרגיש שהשורה הזו היא רכילותית, אלמלא אמא שלה, במאית קולנוע, עשתה סרט באורך מלא בדיוק על הסיפור שלה, ילדה שאביה הופך לאישה והמשפחה מתפרקת. אבא של לינה הוא ישראלי, את זוגתו הדנית הוא פגש בלימודים (הוא למד אנימציה באנגליה). בתור ילד שהוא זיהה מתי המבוגרים ששיחקו איתו לא נהנו מהמשחק ולכן היום הוא משחק עם הילדות רק במשחקים שהוא נהנה מהם. ואפשר לראות שהוא נהנה מהם. מאוד. 

אבל לצד כל הטוב, הקשר עם לינה גורם לי אי נוחות. יש שם מאבקי שליטה לא יפים, והרבה דינמיקות מכאיבות. הרבה תחרות אבל כנראה גם אהבה.  כשעדן משחקת עם ילדים אחרים אני נהנה לראות את זה, אבל עם לינה אני בנחת. עמוק בפנים אני נדבק בתחושת התחרות, רוצה כל הזמן שעדן תוכיח איפה היא טובה ממנה. או שאני מתכונן לרגע שמישהי מהם תבכה. אם הן לא יריבו זה יקרה בפרידה. תכלס, אולי לעדן באמת כיף ורק אני במתח.

פליידייט

היום אנחנו במקום טוב מבחינת חברויות של עדן, אבל בהתחלה זה היה קשה. הרעיון של לקבוע פליידייט היה כמעט בלתי נסבל בעיני. האפשרות שהילדים יפגשו אבל לא ירצו לשחק, או יריבו די ביאסה אותי, שלא לאמר הלחיצה, והמחשבה שאני אצטרך לדבר עם ההורים כל הזמן הזה הטרידה אותי לא פחות. אולי אני משליח עליה את החרדות החברתיות שלי, או מתעצל או שבאמת כל הקשרים החדשים האלה גובים המון אנרגיה. עדן פרצה את הסכר כשהיא פשוט קבעה את המפגשים בעצמה. נגמר הגן והיא אומרת - לינה רוצה לבוא אלי מחר? או קי.. עכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה. או בפעם אחרת אמא של לינה אומרת לה משהו בדנית ואז לינה פונה אלי- "אמא שלי שואלת אם עדן תרצה לבוא אלינו לאכול ארטיק בחצר". כן, למה לא. אבל ככל שאנחנו מתקדמים אני קולט מבט מוזר מאמא של לינה- "מה היא אמרה לך בעברית?"

אז מסתבר שאמא של לינה לא הזמינה אותנו, אבל אנחנו כבר בדרך, וזמםן קצר אחרי כן אנחנו בחצר שלהם, אוכלים ארטיק.

*

לא מזמן עבר לבנין זוג נחמד של דנים שגם הם אוהבים לבלות בחצר. הם שניהם גדלו בארהוס, העיר השניה בגודלה בדנמרק, אבל היו משוכנעים שזה המקום הנידח בעולם. מצאתי את עצמי מדבר די הרבה עם אסגר הזה, גם הוא איש חינוך, והוא מתעניין בתרבויות אחרות, והילדות שיחקו יפה ביחד, אבל לא הצלחתי למצוא את התירוץ שיראה לו סביר להחליף בגללו מספרי טלפון ולהפגש לא במקרה. הרגיש לי שמכל הצעה הוא מתחמק או חושב שאני מציע רק מתוך נימוס. מזל שבסוף הבת שלו, שהיא בגיל שעוד אפשר לייצר חברויות חדשות בסטנדרטים דניים, הזמינה את עדן אליהם הביתה. 

זו היתה הפעם הראשונה שהוזמנתי לבית של דני אמיתי. כל שאר הקשרים שלנו הם עם ישראלים או מהגרים. עם הקהילה הישראלית קל מאוד ליצור קשר. בגן יש ממש תחושה של קהילה. בגלל שאנחנו חדשים כולם כל הזמן מתעניינים איך אנחנו נקלטים. אם מצאנו עבודה, איך מתמודדים עם הקור, אישה שאני לא מכיר שומעת שאני מדבר עברית ושואלת אם יש לי איפה להיות בחגים. אפילו נתנו לנו להצטרף לגן לפני שהיה לנו אישור מהעירייה ולא יכולנו לשלם. הגן אגב הוא גן פרטי במחיר של גן ציבורי, שזה כמעט כלום. בכל ביקור בגן נעצרים לסמול טוק עם אחד ההורים, לא רק של ילדים מהגן של עדן, או עם איש אבטחה, או מישהו שאני אפילו לא יודע מה תפקידו בכח. אני פוגש שם את סמי שעבר לכאן מאיראן והעברית שלו אחרת והחוויה היהודית שלו שונה לחלוטין, או את שאול המורה המפוקפק לעברית שמומחה ברכילויות איזוטריות אבל לבת שלו מבטא דני כבד, או את המאבטח הנודד שבכל כמה שנים עובר לארץ אחרת באירופה לאבטח את הקהילה עד שהוא ממצה את זה (התחנה הבאה פלמה דה מיורקה), את השרת שמחכה לפנסיה, קיבוצניק מהעמק שמאמן את נבחרת דנמרק בכדורסל ומשמר סלנג משנות התשעים (והוא לגמרי במקרה גם אבא של עומר) ועוד דמויות שרק מחכות לספר לי את סיפורן. לאחרונה אני גם מוזמן כל שבוע לקפה או בירה מתישהו. "תואר שני בסחבק" אני אומר למיכל כשאחרי צ'יט צ'ט בגן אני פוגש ברחוב מישהו שאני מכיר דרך הכלב, או מספר לשכן מאיזה עץ כדאי לקטוף תפוחים.

אנחנו לא רק חלק מהקהילה הישראלית או היהודית אלא גם הקהילה בינלאומית. זו לא סתם קהילת המהגרים, אלא יש כאן כמה אנשים שהם ממש בינלאומיים במהותם, כמו למשל ההורים של סבסטיאן החבר של עדן מהטרמפולינות. אמא שלו אוסטרלית ואבא שלו רומני אבל קשה להגיד שזה מרכיב מרכזי בזהות שלהם. אמנם היה חשוב להם שהילד ילמד את השפות שלהם לפני שילך לגן וידבר דנית, אבל אבא שלו, הוא יותר איש הייטק מאשר שייך ללאום זה או אחר. הוא עבד קודם בקפריסין בחברה ישראלית, יום אחד ראיתי אותו בפארק ועברה לי המחשבה - "מאיפה הבחור הזה מוכר לי, מהצבא או מחיפה?". השיחות איתו הם לא רק השיחות הקלאסיות של האינטרנשיונלס (השוואה בין המדינה שלי למדינה שלך לדנמרק, וכמה הדנים מוזרים), אלא הרבה שיחות על אבהות, אוכל, הילדים, היומיום והחיים.

מופת אחר לבינלאומיות וחברות אמיתית הוא דיוויד. (או כמו שעדן קוראת לו "החבר שלך דיוויד"). דיוויד הוא עוד טיפוס בינלאומי אבל גם אולטרה-מקומי. הוא כל כך לוקאלי שהוא לעולם  לא יאמר שהוא מ"צרפת" אלא מ"דרום צרפת". הוא נוסע לבקר בדרום-צרפת. הוא לא מתרגש מזה שאנחנו פתאום צועקים כי הוא גדל בדרום-צרפת. הוא מספר שהוא כבר חי בחו"ל כשהוא למד בסקוטלנד (כי אמא שלו סקוטית) ולפני כן חי שנה בפאריז, שהיא גם חו"ל מבחינתו. כי הוא בא מדרום צרפת. הבית שלו הוא התגשמות העיצוב הדני, עם הדיוק והסדר. הוא עיצב ושיפץ אותו בעצמו. עד לא מזמן הוא היה אדריכל, אבל הוא לא רצה יותר לחיות בלחץ אז הוא פרש ועכשיו הוא מוכר בחנות יין אורגני מצרפת. (כל צרפת). אז לצד הבית הדני הוא גם כל כך צרפתי, או דרום צרפתי, וגם חצי סקוטי אז הוא כנראה בינלאומי. הוא כל כך מנומס, כשהוא מתארח אצלנו הוא לא אוכל עד שנאמר לו שיקח, בעוד שאני ועדן, כמו שני חזירים מורעבים, אוכלים בידיים מהקערה המרכזית. 

באחד הימים כשהיינו בחופשה מיכל שאלה אותי אם אני בקשר אם הסאבלט שאמור להגיע היום. אני מעופף , כידוע, ושכחתי לגמרי שהוא אמור להגיע אז לקחתי מהר את הטלפון וניסיתי לעשות פרצוף כאילו ידעתי כל הזמן שהוא מגיע בצהריים. אין בעיה המפתח מחכה לו בחנות היין אצל דיוויד. בקיצור, אני מעופף כידוע ולא שמתי לב שהסאבלט מגיע ביום ראשון והחנות סגורה. אוי לא…. מרים טלפון לדיוויד, "אני לא מאמין שאתה שולח אותי לעבודה ביום החופש שלי" גם אני לא מאמין, אני מבטיח לפצות אותו. "אחלה, אז תזמין אותי לבירה או לטיול אופניים". איזה חמוד הדיוויד הזה, אפילו שאני מציע לו פיצוי הוא מציע שפשוט נעשה משהו כיף. הוא באמת חיובי בצורה שאין לתאר. כשאני מספר לו על קארסטן הגנן הגנוב, הקמצן, שלא מתקלח ואוסף חומרי הסקה מהזבל, דיוויד אומר עליו שהוא מאוד אקולוגי. כשאני מזמין פיצה לים ועדן מפזרת עליה מלא חול הוא מופתע וצוחק. כשהוא מבקר אותנו ביום שמבקרים מהארץ אצלנו, הוא שואל שאלה אחת ואנחנו מנהלים דיון בצעקות, והוא כל כך נהנה, כאילו הוא במופע נפלא ומרתק.  וכשאני שולח אותו לפתוח את החנות בשבת הוא מציע שנלך לבלות. 

*

עבור חלק מהאנשים שפגשנו כאן אני תופעה אנתרופולוגית משונה. אסגר מתעניין באורחות החיים היהודיים או המזרח תיכוניים, המסורות וקודים של הישראלים. הקולגות באינפרם התעניינו מאוד בצבא, בפוליטיקה הישראלית ובסנדלי היחפנים שלי. זה היה נראה להם מוטרף, "אתה קורא לדבר הזה נעליים?" שאל אותי דאנקן, "לא," עניתי לו, " אני קורא לזה סנדלים". אחרים נגנבים מההצגות שעדן דורשת ממני לעשות, מחוסר הארגון והבלאגן שאיכשהו אנחנו מצליחים להתנהל בתוכו. והם לא יודעים מתי זה משהו שמקובל במולדת שלי ומתי אני סתם פריק שמכין לעצמו סנדלים, קוטף פירות מהעץ ועושה חיכוי של תפוח אדמה. וזה חלק מהיתרון שבזרות, אתה מוזר כך או כך, ויש בזה חופש כלשהו.

לפני שבועיים ציינו שנה בדנמרק. אני חושב שההבדל העיקרי במקום בו אנו נמצאים היום הוא החברים שמקיפים אותנו. אני יכול לבקש מאמא של עומר שתעזור לי ותוציא את עדן מהגן. והיא שמחה לעשות את  זה. אני יורד לחצר ובטוח שאפגוש מישהו שאני מכיר ויהיה לנו על מה לשוחח. אני מעודכן על מה קורה סביבי ומרגיש פחות תלוש. הגענו למצב שאפילו אם נלך לטיול בקופנהגן כנראה אפגוש מישהו שאני מכיר, כאילו אני עוד גר בחיפה או יפו. תואר שני בסחבק.

וככה אני הולך לאסוף את עדן מהגן. לינה מזמינה אותנו לאכול גלידה. אמא שלה טסה בשבוע הבא להציג את הסרט החדש בפסטיבל טורונטו והם בדיוק עוברים דירה. אני מזמין אותם להעזר בנו ולבוא לארוחת ערב, אבל אני יודע שהם לא יבואו. בעיה שלהם. עדן ולינה רבות על הפסל של הבננה כי למרות שהוא ענק אין מספיק מקום לשתיהן, ואחר כך לא רוצות להפרד. שוב זה נגמר בבכי מעורב בצחוק וגלידת שוקולד. גלידה כשבחוץ 18 מעלות זה אחד מאותם הרגעים שאתה מבין מה הוא פער תרבויות.

העיסוק הזה בחברויות של עדן הוא מהותי. כשאנחנו חושבים לעבור לדירה זולה יותר שאלת המרחק מהגן היהודי עומדת על הפרק. לא שאני מת על הגן הזה, החומות והאבטחה הם ממש לא כוס התה שלי ובטוח שהייתי מעדיף גן יער בשרלוטלונד או בפארק הצבאים. לגור בהלסינגור על המים, לשטוף את העיניים בכחול וירוק.  אבל אין לי לב לנתק אותה מהחברות, ממקום שהיא מדברת עברית, וכל זה בשביל מקום שהיא תהיה בו שנה ותעקר שוב. אולי אני משליך את החרדות שלי, של הילד שעבר דירות. אולי אני רוצה להגן עליה מהניתוק הזה שאני חוויתי. אני מנסה להזכר בחברים שהיו לי בכיתה א כשעברנו מעומר להרצליה, אני לא מצליח להזכר באחד. כשעברנו לעומר, היה מקום רק בגן הדתי. הייתי שם החילוני היחיד, ואני זוכר את הזרות הזו עד היום אפילו שהייתי כל כך קטן. להיות השונה, האאוטסיידר שמציקים לו, והגננת בצד שלהם. חוויה גלותית משהו. בתור ילד לא הייתי חברותי. המשפחה אוהבת לספר על הפעם ששאלתי את החברים אם אמא שלהם לא דואגת להם, כדי לסלק מהבית אותם בעדינות. יכול להיות שגם היום בעומק שלי אני סוליסט, סומך רק על עצמי, זאב בודד. למדתי להיות חברותי כטקטיקת הישרדות של מי שכל חייו היה החדש. להיות כמו זליג מסרטו של וודי אלן, לדעת לדבר עם אמא של לינה על קולנוע, עם ספטי על רומניה, עם יאסון על מוזיקה וההיסטוריה של יוון המודרנית. לקבל את הגסות של קארסטן, להתעניין בנכדים של לוטה. לדבר עם כל אחד כאילו אני מבין משהו בעולם הקולנוע\ הי טק\ מזרח אירופה\ ברזיל \ חינוך דני\ עולם שלישי. להסתחבק כדי להשתייך. תואר שני בסחבק מהאוניברסיטה של החיים.

ספטמבר

חשוך כשאני בדרך לעבודה. ביציאה מהבית רק אור ראשון וברכבת נשקף פס ורוד כתום של אור מעל הים. הזריחה ארוכה, החימום ברכבת עובד ובבקרים כבר קשה להחליט אם זה לא יום לסנדלים. צנובר עוד לא גידלה את פרוות החורף אז בלילות היא רועדת מקור, אנחנו מכסים אותה בשמיכת פליז. בלילה נשבה רוח חזקה ורועשת וחלמתי שאני בגליל עם חמסין של חילופי עונות והרוח המזרחית, התעוררתי לרוחות הצפון.