פרק 24: stress leave

מצע מנותק - חלק ג

דנמרק מזמינה חווית עונתיות חזקה, היום הארוך והשמש החזקה שונים כל כך מהחורף, והאנשים יוצאים החוצה, פסטיבלים, האווירה שונה לגמרי. הקניות שלהם משתנות, בחנויות הבגדים המעילים מתחלפים בבגדי ים, הם אוכלים דברים אחרים, ולמרות שבדנמרק אפשר למצוא כל מוצר בסופר כל השנה הביקושים משתנים עם העונות. פתאום הם לבושים צבעוני ואפילו בחנויות הכל בשקל הפיצ'פקעס התחלפו. העונתיות היא קשב לטבע. אני, לעומת זאת,  בעולם החקלאות הורטיקלי, אין עונות. יש אקלים מבוקר ודאטה ותאורה מלאכותית. אין כאן טבע, ואני לא מרגיש את העונה. ואני גם לא מחובר לטבע הדני, בארץ חשבתי בכל גשם איך הוא מסייע לגידולים, לנחלים, כאן אני רק חושב אם ארטב ואיזה מעיל לקחת. אני בעולם של המצע המנותק.

אני שונא את זה. הרעש מזכיר לי את הפנסיונר של בית המטבחיים שסיפר לי שהוא סובל מטנטון, צפצוף לא פוסק באזניים. אני חשבתי לעצמי באותו הרגע שזו הקארמה שלו, הוא משלם על כל הכאב שגרם לחיות הגוועות. אבל עכשיו אני בתוך הרעש ואני די מרחם על עצמי. אולי בעתיד יגידו שזו קארמה, שאני משלם על המעשה הלא מוסרי של ניתוק צמחים מהקרקע ומאור השמש, כליאתם בארונות, עידוד התבגרות מוקדמת וקיצור אורך חייהם. וואו, עגל חלב ופיטום אווזים נשמעים כסף קטן ליד העינוי שעוברת הפטרוזיליה באינפרם.

אני מסתכל על הצד החיובי- הצוות כאן בינלאומי מאוד, לדבר איתם זה כמו מסע מסביב לעולם. בצוות המשתלה יש שלושה בלקנים, שני ארגנטינאים ושני אנגלים ואני. מאדי היא אנגליה אבל גרה בדנמרק כבר למעלה מעשור. היא יהודייה וחיה בקולקטיב של קווירים בפרברי קופנהגן. אני שואל אותה אם הזהות הלאומית-דתית-מגדרית שלה מביאה אותה לחוש שונה בכל מקום. ברור שכן.

יאסון היווני למד עם יוסיפ רכז המשתלה באוניברסיטה (הוא אומר- אם אתה רוצה שלילדה שלך יהיה מקצוע  לא מבוקש שלח אותה לשם), יש לו חברה בלונדון והוא יעבור אליה בשנה הבאה אבל החלום שלו לחזור ליוון ולהשתלב בתעשיית היין. מאינפרם נמאס לו בגלל שהבטיחו לו העלאה וביטלו אותה. אנחנו מגלים שיש לנו טעם מוזיקלי דומה ומשמיעים זה לזה שירים. המוזיקה בהאב מושמעת מהמחשב של המשתלה ולרב מתנגנים שם להיטי שנות ה90, קווין, רוק לבן מאוד או דואה ליפה. פתאום כולם צריכים לארוז לצלילי הבלקן ביט בוקס, לקצור כשזוהר ארגוב שר אלינור, לזרוע עם פאנק ביוונית, טראפ בצרפתית ואריס סאן, שמבחינת יאסון הוא גילוי אדיר של מוזיקאי שהקדים את זמנו. אנחנו הולכים יחד לשתול רוזמרין בחווה הורטיקאלית, שרים ובוכים עם פוליקר ודאלארס- את תחכי שנים אינספור\ יום יבוא אשוב על כנף ציפור\ יום בו אבוא בין כה וכה\ קץ לנדודי יביא איתו.

מועדון 6:30 בבוקר

באופן רשמי העבודה באינפרם מתחילה בין שבע לשמונה בבוקר, אבל אני, קארל ומארק מגיעים ב6:30 כדי לצאת בזמן לקחת את הילדים מהגן. את האנגלית שלהם קשה לי להבין כי קארל אמריקאי ומארק אוסטרלי ,מה שאומר שיש להם אוצר מילים רחב ומבטא שצריך לפענח. במיוחד כשהם מדברים ביחד הם לא חשים צורך להוריד את המשלב הלשוני לרמת ההדיוטות. מארק שונא את אניפרם. גם את דנמרק הוא לא אוהב. הוא נשוי לדנית, אבל חוץ ממנה אין לו חבר דני אחד. הוא גר בפרבר תעשייתי משעמם וחולם לחזור לעיירה הנידחת שלו בויקטוריה. הוא מתלונן גם על העייפות בסוף היום כשהוא מתחיל משמרת ערב עם הילדים. הוא די קוטר. "אם ההסכם החדש של אינפרם עם הקואופ קורס, אני יוצא לשלושה חודשי חופשת סטרס" הוא מצהיר

"מה זה חופשת סטרס?" 

"אתה הולך לרופא אומר שאתה בלחץ, בלה בלה בלה, והוא נותן לך חופשת מחלה"

"של שלושה חודשים?!" 

"לא, אבל מה אכפת לי לבוא פעם בחודש לספר שאני בסטרס? אני אפילו לא אצטרך לשקר"

"כן, הדנים ממש מפחדים מסטרס, הא…"

"עד שהגעתי לדנמרק בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה סטרס" מוסיף קארל

"לא היית בסטרס? אני חושב שאני בסטרט כבר עשר שנים"

"בטח שהייתי בסטרס. כל החיים, פשוט לא היה לזה שם."

סטרס הורג

לפני כמה זמן הלכתי לרופאת השיניים. אני מאוד מפחד מרופאי שיניים, בתור ילד סבא שלי היה מטפל בי ומאז שהוא הפסיק לעבוד לא מצאתי רופא שיניים שאני מרגיש נח איתו. גם מהמחיר אני מפחד. לכן כשהיא אמרה שאני צריך סתימה והיא תעלה אלף שקל ניסיתי לדחות את הגזירה. אבל עכשיו כואב לי. אם לא מספיק גרוע שאני צריך לקום ב4:30 בבוקר כדי להגיע בזמן, לשמוע את מארק מקטר על העולם, לעבוד ברעש מכונות, עכשיו גם כואבת לי השן?! כשאני נועל שיניים בלילה, זה מהסטרס או מהכאב?

אני קובע תור לשישי שאני לא עובד בו (כי אני עובד בשבת…) , הכאב מתגבר, אוף, הייתי צריך לבוא מזמן, היא מתחילה את הסתימה, יש לי אלרגיה ואני נחנק מהליחה, היא מגלה שצריך לעשות סתימה גם בשן הסמוכה. אוי לא. אני כמעט בוכה מהמחשבה שאצטרך לבוא שוב, בסדר, היא אומרת, אנסה לעשות הכל עכשיו. היא מספיקה, אבל איכשהו המצב לא משתפר, אני לא מצליח לסגור את הלסתות במשך כל היום מהכאב.

הנסיעה לעבודה נהיית בלתי נסבלת. ביום אחד יש לי פנצ'ר ואני לא מספיק לאסוף את עדן. ביום אחר אני מופתע מהגשם ומגיע הבית כולי רטוב. אם אני יוצא לפנות בוקר אני עייף. אם אני יוצא בשעת השיא בקושי אפשר להעלות את האופניים לרכבת. והשיניים הורגות אותי. מאדי חולה לפחות פעם בשבוע. שאר החבר'ה מדברים עליה מאחורי הגב. אני לא מבין מה אכפת להם, אנחנו תמיד מספיקים לסיים בזמן. אני מתאר לעצמי שהם מדברים גם עלי מאחורי הגב, אחרי הכל גם אני וגם מאדי חדשים ויהודים.

השיניים משגעות אותי, יש כל הזמן רעש לבן של כאב. ועייפות. וכאב ראש שכנראה נובע משני הדברים האלה או מנעילת הלסתות. בוקר אחד עדן קמה עם דלקת עיניים. אני לוקח אותה לרופאה. עדן מבקשת שאקרא לה את הברושורים שמונחים בחדר ההמתנה. יש שם איזה פלאייר עם צילום של יער. כתוב שם על טיפול קבוצתי בחרדה. יש לי 6 מתוך 8 תסמיני החרדה שברשימה. הרופאה אומרת שהדלקת בטח תעבור עוד רגע ורושמת לה תרופה אם נצטרך. "תרצו עוד משהו? יש לנו עוד כמה דקות" היא אומרת אז על הדרך היא כבר רושמת לי גם תרופה לאלרגיה.  "טוב, זמננו תם", בסדר אני מתארגן ואז אני שואל אותה על הפלאייר.

"תגידי, יש את הסדנאות האלה גם באנגלית?"

"לא, אבל זמננו תם, להתראות"

"אה, סתם כי ראיתי שיש לי הרבה מהתסמינים"

"כן, אפשר לדבר על זה אבל תקבע פגישה כי נגמר הזמן"

"ברור, ברור, להתראות.." אני ממהר לצאת ולא לבזבז את כספי הציבור הדני על מריחת הזמן מעבר לתורי. 

*

אני גמור מעייפות. אני משניץ בהפסקת הצהריים. יוסיפ תופש אותי לשיחה לוודא שאני מדווח על זה כזמן שאני בהפסקה. ברור שאני עושה את זה, הוא אומר שבסדר, פשוט החבר'ה האחרים שואלים אותו איך זה שאני לוקח הפסקות ארוכות לשנ"צ אז אולי אדווח יציאה יחד איתם כדי שלא יפתחו עיניים. טוב, אני משניצ כשהם משחקים פינג פונג,מותר לי לעשות בהפסקה שלי מה שאני רוצה. ומה זה עניינם אם דיווחתי יציאה או או לא. והנה מסתבר, אגב, שהחשדות שלי היו נכונים, הם מדברים עלי מאחורי הגב.

 *

אני מתחרפן. פטריק השוכר בארץ לא מצליח להוציא פנקס צ'קים ומתקשר אלי כל יום כי הוא לא יודע איך לקבוע תור בבנק, וכשהוא קובע תור כולם עוקפים אותו, ואז כשהוא סוף סוף נכנס מסתבר שהוא בכלל לא הזמין פנקס ורק עכשיו יזמינו לו. לא אכפת לי פטריק, רק תשיג כבר את הצ'קים ותשלם לי בחייאת.

מיכל שולחת לי הודעה "תודה שהפרשת כסף מהעו"ש בארץ לחיסכון, זה רעיון מצוין."

"צ'וק, לא עשיתי את זה. עיקלו לנו כסף מהחשבון."

*

אני קובע תור לרופאה. אני חייב חופשת סטרס. זה כבר מוגזם. הייתי רוצה לתזמן את זה לזמן שממילא אני רוצה לצאת לחופשה, אבל הרופאה יוצאת עוד יומיים לחופשת הקיץ שלה. שהיא לא תכנס לסטרס חס ושלם. אני מתקשר ומבקש תור חירום. יש תור למחרת. אני עובר בדרך במרפאת השיניים, מסתבר שצריך לפתוח את הסתימה ולעשות את שתיהן מחדש. אני כמעט מת על המקום כשאני שומע את זה. אני מגיע לרופאה, ולא צריך להמציא שום סיפור, רק להגיד לה מה קורה לי בחיים, אני בארץ זרה, אין לי כסף, כואבות לי השיניים, והראש, והבטן, אני לא ישן טוב ונועל לסתות, בלילה וביום, חושד בחברים לעבודה, לא מרוכז, עונה על כל כך הרבה קריטוריונים בדף של החרדה. חוץ מהקטע עם הפחד והחרדה בעצם. 

"תשמע," היא אומרת "אתה סובל מסטרס. אתה חייב לנוח. אני רושמת לך שלושה שבועות מחלה, ולאחריהם תחזור לעבודה רק בהדרגה. תעבוד רק כמה ימים בשבוע ותקבל תשלום על משרה מלאה."

וואו, איזו מתנה.

חופשה 

מאותו רגע הכל משתנה. יש זמן לכל הדברים שלא הספקתי, כמו למשל לקחת את צנובר לוטרינר. ואם כבר יצאתי עם צנובר ויש זמן, למה לא ללכת לים?

אני ישן טוב, כאב השיניים עובר. אני מרגיש שחרור, יש לי זמן. אמא של מיכל כאן ואנחנו הולכים לקטוף תותים. יש לי זמן גם להכין מהם ריבה. היא קונה לעדן מתנה ליום ההולדת אופניים. עדן לא יורדת מהם אפילו במעלית. בסוף השבוע הגיע לעיר הטור דה פראנס, בדיוק כשעדן התחדשה באופניים. היא רכבה עם אופני האיזון הקטנות שלה לתחרות. קצת התאכזבה כשהיא הבינה שהיא לא תשתתף, אבל בכל זאת נחמד לצפות בהם רוכבים, חייזרים עם קסדה ומשקפיים על אופניים מהירות. עדן מספרת למיכל על התחרות- עובר אופנוע ואז אופניים מוזרות ואז אוטו ועל האוטו יש עוד אופניים!" 

ויש לי זמן.

כל העיר פסטיבל, אנחנו עושים שלושתינו יחד יוגה (חוץ מעדן שנרדמת באמצע) ושומעים הופעות וכשעדן מבקשת ללכת לבריכה, אני לוקח אותה לאיזו שכשוכית כי יש לי זמן. ואז היא מבקשת סוכרייה אז אנחנו חוזרים הביתה ואני מכין לה סוכריית קרמל. 

החלטתי לנצל את הזמן להתקדמות בסידורים, חזרה לכושר ומנוחה. וגם לתוכנית יציאה מאינפרם.

ביום רביעי נסעתי לראיון עבודה מחוץ לעיר. סוף סוף עברתי את תקרת הזכוכית וזומנתי לראיון עבודה. כל עבודת גינון שפניתי אליה דחתה אותי. לרב בגלל השפה או שאחרים הגישו קורות חיים מרשימים יותר. כנראה למדו 4 שנים ועבדו בגינון כעבודה יחידה. אפילו את משרת המורה לעברית לא הצלחתי לקבל. המקום הזה לא רק מוכן שאבוא, הוא באמת מעניין אותי. אמנם זה גם רחוק ומחוץ לעיר, אבל במקום יפהפה. אחזקה של פארקים ונחלים באיזור שבין שתי מועצות בצפון האי זילנד. עבודה בחוץ, ביער, כל השנה. בחדר בו נערך הראיון יושבים ארבעה ויקינגים ענקיים. אפילו הבחורה גדולה ממני. היא ראש אגף תפעול, שני עובדים בלונדינים ונציג האיגוד עם זקן שחור מקורזל, קעקועי טרייבל, פירסינג ועגיל שהוא חור עגול גדול. הוא סולל כבישים, מתעסק בכלים כבדים, שני האחרים landscapers, שזה סוג של גנן מדופלם. אני עושה מה שצריך, מחייך, מתעניין, מפעיל את הצ'ארם. אפילו השקעתי להגיע עם חולצה מכופתרת, נעליים שהשרוך שלהם לא קרוע ולא עם סנדלי היחפנים. נציג האיגוד מרחיב בדיבור על כל הזכויות הסוציאליות וההטבות שבאמת נשמעות מעולה. והם אומרים שקורות החיים שלי מעניינים.

הדרך חזרה לוקחת שעה בתחבצ או שעתיים וחצי באופניים. יש לי זמן, אני רוכב דרך היער באוטוסטרדת אופניים שצמודה רב הדרך לרכבת הפרברית. אחלה טיול. בדרך אני מקבל טלפון- התקבלתי. אבל אתחיל רק אחרי שאמצה את החופשה הזו. אני עוצר לפיקניק בחורשה.  

אני נושם.

 אני ישן, אני עושה יוגה, אני אוכל ארבע ארוחות ביום. 

אני משחק עם עדן. 

אני כותב סוף סוף את המכתב הזה. אני חי. 

כל הכבוד למדינת הרווחה הדנית, באמת שהסטרס הורג.