פרק 25: חגיגה נחמדת

15.8.22

הרבה זמן לא כתבתי. יש עניין כזה שמתי שכיף לא ממש מתחשק לכתוב, מתחשק לחיות את הרגע. גם כשרע לא מתחשק לכתוב כי אז חבל לבאס את כולם. אז אני כותב בעיקר בשגרה ואלו לאו דווקא הדברים המעניינים או החשובים ביותר. אבל אז אני מרגיש מחויב לכתוב על כל מה שקרה, אם כן, אני משחרר את עצמי מלכתוב באופן מעניין על מה שקרה, או מהצורך לספר הכל. במקום זה היום אני מגיש רשימת מכולת שמתארת את ימי הקיץ.

יומולדת

יסמין ודור ביקרו אותנו. עדן כל כך התרגשה לפגוש את עליה אחייניתה התינוקת. לעשות איתה אמבטיה, לנסות לשחק איתה ולחכות אותה. וגם לנו היה מאוד כיף.

במשך בערך חודש עדן היתה קמה בבוקר עם השאלות- מתי יהיה לי אח, מתי יהיה לי יום הולדת. לבסוף הגיע יום ההולדת. הזמנו את כל החברות שלה מהגן לפיקניק והפעלות לילדים בחצר הבנין, ירד גשם קל. אבל היה כיף. מיכל השקיע הרבה. כולם היו מרוצים.

אני לעומת זאת הרבה פחות נלהב לגבי יום ההולדת. מילא יום ההולדת שלי, אבל גם יום ההולדת של עדן הלחיץ אותי, כל כך הרבה ציפיות הן פתח לאכזבה. כל כך הרבה ריגושים חייבים להסתיים בבכי. גם כל הקטע של מתנות מעמיד אותי באי נחת. הרי חייבים לקבל אותם ולהראות מאושרים גם אם זה משהו שאני לא רוצה, נכון? 

קיצר, אני לא אוהב את זה בכלל אין לי סבלנות ליום הזה. לא יודע אם זה ממקום אידיאולוגי אנטי צרכני שלא אוהב את החג שמעמיד על נס את האינדבידואל, או מהמקום הפולני שאוהב להרוס את המסיבה, או סתם כי בתור יליד קיץ לא היו לי ימי הולדת בבית הספר, או בכלל כי נולדתי בתשעה באב. (אגב, גם סבא שלי, סבא של מיכל, נתן אלתרמן, סטנלי קובריק, נתיבה בן יהודה והמשיח).  

השנה מתחשק לי לספור ביום ההולדת. אני בן 37

עברתי 22 בתים, גרתי ב11 ישובים שונים. למדתי ב5 בתי ספר, 3 מוסדות להשכלה גבוהה וישיבה חילונית. עבדתי באינספור עבודות בתחומים שונים. במבט לאחור נראה לי כאילו כל החיים הם מסע ארוך, אני נווד המטייל וחווה את העולם כמו גולדמונד של הרמן הסה, בעוד שכשקראתי את הספר חשבתי שאני נרקיס. 

גל חום

מאז יום ההולדת שלי אירופה סובלת מגל חום קיצוני. בלונדון חוו ארבעים ומשהו מעלות, דרום צרפת בלהבות, ואצלנו 28 מעלות נעימות כאלו. כולם משתזפים בים ובפארק. (ערומים וערומות כמובן. יש לומר כי הטופ של הביקיני  נחשב בדנמרק שמרני בערך כמו בורקה) 

אני חוצה באופניים את הגשר שמעל פסי הרכבת בsvanemollen (תחנת הקמח של הברבורים בתרגום מילולי). חמסין, ריח שמן ברקסים שרוף מערובב עם ריח אגזוזים נישא בבריזה. כשאני נושם נשימות קטנות לא לשאוף יותר מדי מהרעל הזה עלה לי מין נוסטלגיה תל אביבית שגורמת לי לחייך. אין על החמסין הזה. אחלה מתנת יומולדת. כולם ממהרים לים לנצל את הימים שאפשר לטבול בקפוא הזה, אבל אני לא ממהר לשום מקום, עוד שבוע אני אטוס לפגוש את המשפחה ביוון, ואהנה מהים כמה שארצה. בינתיים אני מתענג על החום הזה וקונה ענבים מתוקים מתוקים ממצרים שיהיה לעדן לנשנש בדרך חזרה מהגן.

יוון

נסענו ברכבת. היה זוועה. היא לא מגיעה בזמן, אנחנו לא יודעים אם היא תגיע בכלל. בקושי יש מקם, כשצריך להחליף אין מקום ואנחנו מחכים שעה לעוד רכבת. צריך להבין, התרגלנו לסטנדרט של רכבת כל 10 דקות. אמנם אין מיזוג ברכבת בקופנהגן, רק חימום, אבל רב השנה זה שירות מעולה וגם אפשר להעלות את האופניים.

יש סיפור קלאסי שהיינו מספרים במשפחה על הדייג האיטלקי שיושב מתחת לגשר, מגיע תייר אמריקאי ואומר לו- מה אתה עושה? למא שלא תעמיד שתי חכות?

בשביל מה לי שתי חכות?

אז תדוג פי שתיים דגים

מה אעשה עם פי שתיים דגים?

תמכור אותם ותקנה סירה, עליה תעמיד עוד שתי חכות, תדוג פי ארבע דגים ובכסף שתחסוך תקנה צי של סירות ותעסיק תחתיך דייגים שיעשו את העבודה

ומה אני אעשה אז?

אז תוכל לנוח בכיף מתחת לגשר

עונה לו הדייג- אבל זה מה שאני עושה עכשיו

כשאנחנו נוסעים ברכבת המחרידה מיכל מזכירה לי את הסיפור הזה. זה המחיר של המנוחה מתחת לגשר, לעולם לא בונים תשתית מספיק טובה. בדנמרק, אפשר לומר לזכותם, את השפע שהפיקו מהחכה הנוספת החזירו לטובת הכלל ואנחנו נהנים ממנו.

באמת שיוון מהממת. האנשים נחמדים כל כך, האוכל מהמם, לירקות יש טעם, טעם מעולה אפילו. עדן נהנת להיות עם האחיינים. כשאנחנו נוחתים חזרה בקופנהגן, אפשר לחוש ברגע ביעילות, באסתטיקה, וגם במבטים הקפואים והקרים של האנשים. לכל דבר יש מחיר.

יסלחו לי כל בני המשפחה שראוי היה שאכתוב על המפגש איתם. באמת שזה היה רגע משמעותי, אבל אני נמצא בשאלה שעולה בהרבה מכתבים, עד כמה יש מקום לספר על אנשים אחרים. זה אינטימי מדי, זה החיים שלהם. והם לא בחרו לכתוב לחבר'ה. לכן לפעמים נראה כי כל האנשים בדנמרק הם רק אני ועדן וכל מיני דמויות משנה שמופיעות לפרק אחד בלבד, ומדי פעם מיכל קופצת לביקור בפסקה או שתיים. אבל זה לא ככה מין הסתם.

ועוד דברים

למשל קנינו לעדן מתנת יום הולדת אוהל, והיא כל כך אהבה אותו וישנה בו בבית. והתרגשה כל כך כשיצאנו לקמפינג שהיא מיד סידרה את שק השינה והורתה לנו לסדר את שלנו. היא הצהירה שהיא נכנסת ל"חור" שזה הפתח של שק השינה ואמרה למיכל- "אמא, תכנסי לחור שלך ולכי לישון!" ואנחנו כל כך צחקנו.

צריך לספר על ההתפטרות מאינפרם. איך שמנהל המשתלה אמר שאין לו שום רגשות לזה וכל כך הרבה אנשים עברו כאן, אבל מאז שאני מתפטר הוא משתדל לא לדבר איתי ואני לא יודע אם זה כי בעצם יש לו רגשות או כי הוא דיבר איתי לפני כן רק לך כי הוא חייב, ובכלל אני ממילא חושד בו שהוא אנטישמי כי הקרואטים שיתפו פעולה עם הנאצים. כל השבוע האחרון אנשים מברכים אותי על העזיבה ולא מעט מודים שהם מקנאים בי. אני עובד לאט וחולם, אין לי חשק ואין טעם להתאמץ. אני גורר בקושי את היום האחרון עד שאני מחליט פשוט לעבוד טוב. אני עובד ממש מהר כדי שהמעטים שעדיין לא התפטרו כאן לא יצטרכו לעבוד עד שעות מאוחרות. אני מתנדב לנקות את הchambers, משימה שאף אחד לא אוהב, כי בעצם הברזתי מהיום שהיה תורי. יוסיפ מנהל המשתלה מתלבט- עוד כמה זמן אתה הולך? בערך 20 דקות. תעשה את זה, עונים המעטים שנותרו בהתלהבות. אני אעשה את זה גם אם זה הדבר האחרון שאעשה באינפרם! אני מצהיר והקרח נשבר. אני מנקה אותם במהירות הבזק, נהנה מכל רגע, חוזר להפרד, באוירה מבודחת. יוצא החוצה ומרגיש חופשי. איזה כיף להסתלק מכאן.

ואפשר לספר על הערומות בחוך הים ואיך הגברים הישראלים שעבור לכאן לא יודעים להתמודד עם זה, ואחד אומר לי שזה לא טוב לנשואים צעירים (הוא נשוי כבר למעלה מעשרים שנה), או אחר, שעובד בארגון בינלאומי לחינוך סביבתי, במחלקה שחוקרת שינויי אקלים, מברך את ההתחממות הגלובאלית שמסדרת לו כזה קיץ נפלא, ומזמין אותי לחוף הים לשבת להסתכל על בחורות. יש משהו כל כך סקסיסטי אפילו בטון שהם אומרים את זה, אבל יש לשבח אותם שזה נעשה בצד בשקט בשפה שאף אחד לא מבין ולא בהטרדה בוטה כפי שמקובל במקום ממנו הם באו. 

או על צנובר שנראתה לי כל כך זקנה שהיא חזרה מהפנסיון.

או על הסמורברוד, הסנדוויץ הפתוח שעולה על גדותיו שהוא מסמליו של המטבח הדני ורק היום יצא לי לטעום אחד כזה ולהבין מה הקטע (בגדול, שילוב מושלם בין פסט פוד שמוגש מהר ומיד, לסלואו פוד שמושקעת המון מחשבה בחומרי הגלם והעיצוב שלו)

או על המנהל של בית המלון קוקו מט באתונה שבנה אופניי משא חשמליות מעץ. בפעם הקודמת שראיתי אותו זה היה לפני שש שנים. אז הוא רק התחיל עם אופני העץ והזמין אותנו לבקר במפעל. הפעם ביקשתי סיבוב ויצאתי עם עדן לרכיבה מטריפה בעיר. גם הפעם הוא הזמין אותי לקנות כמה אופניים ולפתוח מיזם תיירותי בעיר שלי. הוא נעשה מאז לאימפריה שמייצרת גם נעליים לפי מידה אישית, פתח עוד כמה מלונות באתונה וסנטוריני, ו 17 חנויות כריות ומזרנים מסיבי קוקוס ברחבי העולם. אני חושב על המיזמים שפגשתי כשהיו התחילת דרכם והפכו לעצומים, כשפרי שולח לי אי מייל על הגדילה של לירה שפירא, ואני ממש מקווה שבעוד כמה שנים אספר איך הייתי שם כשזה התחיל, והיום הם כבר אימפריה.

באמת שראוי היה שאכתוב על היזם היווני הזה יותר, הוא מעורר השראה (גם הפעיל השפיראי הזה שהזכרתי בחצי מילה), אבל כבר מאוחר, ומחר אני קם מוקדם ומתחיל עבודה חדשה.

אז כל זאת (אולי) ועוד,

בפרק הבא.