פרק 22: מצע מנותק - חלק ב

תסעו ברכבת

ערב. עדיין אור (השקיעה מתחילה רק ב21:00). משפחת וולנר סתת יושבים לארוחת ערב. השולחן מלא בחסות מהחווה שפירקתי ברוסקילדה. 

אני: הצטרפתי לאיגוד

מיכל: מה, בגלל האחד במאי?

אני: כן. אבל כבר כמה זמן חשבתי על זה ועכשיו זה מרגיש ממש מוצדק עם כל מה שקורה באינפרם.

עדן: תסעו ברכבת

אני: צ'וק צ'וק צ'וק טו טו!

עדן :גם אמא

מיכל: טו טו

אני: אני מבין שהסוציאליזם הנורדי באמת לא יכול לעבוד בארץ. יש כאן בבסיס אמון אדיר במדינה, בהסכמים, באיגוד, שידברו בשבילך ושהם מגינים אליך ושכל המיסוי המוטרף הזה מוצדק.

מיכל: כן, סיפרתי לך כבר שבאחד הימים, כשרק הגענו, ראיתי ארגז מלא גרזנים שהגננים השאירו בפארק. איזה אמון יש לגננים של הפארק בציבור שלא יקחו אותם. בארץ אין סיכוי שהיו משאירים כזה ציוד מסוכן ככה, ובטח מישהו כבר רוצח איתו מישהו אחר.

אני: כן הא,

עדן: מה זה? יש כאן קוף! אני ג'ורג' הסקרן!

אני: ג'ורג' מה אתה עושה?

עדן: אוי הוא משנה את לוח הרכבות!

אני: אז איך אדע איפה הרכבת שלי?

מיכל: וגם הבנות בלימודים אמרו לי שהם חייבים להאמין למוסדות ואחד בשני. אם הם יאבדו את האמון הזה הכל יקרוס.

עדן: תבכה

אני: וואה!

עדן: אוי תינוקי, למה אתה בוכה?

אני: כי אמרת לי

עדן: אבל למה אתה בוכה?

אני: לא יודע, קרה לי משהו…

עדן: למה אתה בוכה?

אני: כי שוב שינו לי את העבודה ובמקום לסוע באופניים אני אצטרך לסוע ברכבת שעתיים ביום, לעבוד סגור בחדר עם מכונות רועשות כל היום.

עדן: לא, למה אתה בוכה?

אני: כי אני רוצה מוצצי

עדן: הנה, קח מוצצי בכאילו

מיקל

יש איזה ניגודיות בתרבות הדנית שאני פשוט לא מבין. למשל הם גאים שהחשמל של קופנהגן כל כך נקי ועוד מעט הם יהיו מאופסים מבחינת פחמן, אבל את הפסולת שלהם הם שורפים. נכון, מהשריפה הם מייצרים אנרגיה, אבל בכל זאת, לשרוף פלסטיק וקלקר זה לא ממש נקי נכון? הם מאמינים בחדשנות אבל נורא מפחדים לטעות. הם סוציאליסטים שמאמינים בזכויות עובדים אבל אין אצלהם חוק לשכר מינימום, המעסיק לא משלם החזרי נסיעות ודמי אבטלה ניתנים על ידי איגודי העובדים ולא המדינה. 

ב8:15 אני פוגש את הצוות של ווג-טק. הם היו אמורים להרכיב גג ירוק על מבנה לא רחוק מהגן של עדן, אבל הגג לא מוכן. משתבר שזה קורה די הרבה, אז סרן ומיקל פורקים את הציוד. כשהמנהל סיפר לי שיש להם עובד קבוע שנקרא מיקל דמיינתי איזה מיגל דרום אמריקאי צעיר ובמקום זה הופיע בחור מאוד דני, שזיפי הזקן שלו מלבינים. נראה שהוא בחור על הכיפאק. ברור שהוא לא באמת ממעמד הפועלים, האנגלית שלו מושלמת, וגם השיניים. שני דברים שלא מאפיינים פועלים. אני נוסע איתו לכמה גגות, ומסתבר שכמו קסנדרה ואולריק, גם הוא מאוד אוהב לדבר. הוא שואל אותי מה הביא אותנו לדנמרק ואני מספר שמיכל רצתה ללמוד כאן בגלל שהם מובילים בתכנון ועיצוב, וגם היא רצתה לטעום מהחלום הסקנדינבי.

"נו, וגיליתם שהוא אשליה?"

"דווקא לא, המדינה נותנת כאן המון לאזרחים, יש לכם שקט, ושלום, ואחלה שבילי אופניים."

אבל זה היה בערך המשפט האחרון שאני אמרתי, כי מאותו רגע מיקל מעדיף לענות מאשר לשאול. אחרי חצי יום של עבודה אני כבר יודע שהוא גרוש פלוס ילד בן 12. שהוא וגרושתו ביחסים מצוינים, ובגלל שיש לו חשיבה מאוד אנליטית הוא ידע שהם הולכים להפרד הרבה זמן מראש אבל היא זו שהפסיקה לאהוב אותו. הם עושים שבוע שבוע על הילד, והוא אמר למנהל אלף פעמים לא לקבוע לו עבודה ארוכה בשבוע שהילד אצלו אבל הוא כל הזמן שוכח, אבל זה בעיה שלו כי מיקל פשוט לא יבוא. אני כבר יודע במה עבדו הוריו (אמא שלו היתה שחקנית תיאטרון ילדים שנסעה להופיע בכל העולם, וחוץ מהמזרח התיכון ואוסטרליה מיקל כבר היה בכל מקום, אבא שלו פסיכולוג ילדים והם גרים בקולקטיב חקלאי ליד פארום. הם טיפוסים בוהמיינים, מאוד סוציאליסטים, מעניין אם הם מרוצים שהבן שלהם נעשה פועל) אני מכיר כבר את היסטוריה התעסוקתית שלו (עבד עם ילדים, גם בגילאים מאוד צעירים, אבל לא רצה ללמוד הוראה, שני הוריו היו בעצם אנשי חינוך, ועבד בכל תחום טכני שאפשר ובמיוחד עם כלים גדולים, הרבה זמן היה בשדה התעופה וסיים בתור מתדלק מטוסים, הוא אהב את זה, גם בגלל שאפשר לפלרטט עם הדיילות. בסוף היה צריך לעזוב בגלל הקורונה. אף פעם לא למד כלום אבל הוא יודע הכל), ואת הדעות הפוליטיות שלו (הוא בא מבית מאוד "אדום" שזה מה שהיינו קוראים בארץ "שמאלני". הוא סוצליאליסט מאוד מודע פוליטית ובערך הבן אדם היחיד שפגשתי עד עכשיו שיודע להסביר לי מה הוא משאל העם שיהיה כאן ב1 ביוני).

 הוא גם היה איש איגוד עובדים, והיה שותף להרבה מאבקים. למשל כשחברת התעופה SAS ניסו לבטל את ההסכם הקיבוצי ולהרע את התנאים של העובדים הם יזמו חרם ואף אחד לא בא לעבוד שם או לטוס איתם. לדעתו דנמרק היא המקום היחיד שהאיגודים עובדים כמו שצריך. יש מספר איגודים גדולים שמשתפים פעולה אבל גם צריכים לקנות את ליבם של העובדים ולא צוברים יותר מדי כח. הם מנהלים מאבקים כל הזמן והעובד הפשוט אולי לא מרגיש בזה וחושב שהכל נעשה בשיחות ושיתוף פעולה ואמון. אגב גם על ישראל יש לו דעות.

האמת שנראה לי שמיקל נהנה קצת לריב. הוא כל הדרך מלכלך על המנהל אולריק. על כך שאם נכנסים אליו למשרד הוא שורף לך את כל הזמן בדיבורים. לאולריק המנהל יש דוקטורט בביולוגיה והוא צפר חובב ומאוד חכם אבל לא מחובר לקרקע. יש כל הזמן בעיות בתיאומים של העבודה ולו, למיקל יש הצעות ייעול, אבל אולריק לא מקשיב. והוא גם לא מוכן לחתום על שום הסכם כתוב, כל ההסכמים שלהם בע"פ, מזל שהוא חייב את מיקל כי הוא נוהג ברכב, מפעיל את המנוף ועושה כמעט לבד את כל ההרכבות. הוא מחזיק לו את כל העסק. ומיקל צריך כל הזמן לריב איתו על זכויותיו.

אני נהנה מהיום הזה, להפעיל שוב את הגוף, להיות בחוץ, לגעת בצמחים. הצוריות האלה כל כך יפות, ודומות לצמחייה שגדלה בר על החוף. המשטחים מלאים בפרות משה רבינו (שקוראים לה בדנית מריאהון) ועכבישים וברגע שאנחנו מניחים את המרבד שלהן על הגג כבר מגיעות אליו דבורי עץ. אפילו כל הסיפורים של מיקל נשמעים לי מעניינים. אבל נדלקת לי נורת אזהרה- מסתבר שהגג של השכן לא בהכרח ירוק יותר. שהאמון בחברה הזו נמוך מאוד.

משא ומתן

למחרת אני מקבל טלפון ממנהל הHUB באינפרם. מדהים כמה מנהלים יש בארגון הזה. הוא מציע לי משרה מלאה במשתלה, כלומר לייצר את הנבטים שהולכים למערכות. מנהל המשתלה ביקש אותי במיוחד כי יש לי ניסיון בצמחים ואני מבין עניין. זה נשמע לי נחמד בסך הכל, כלומר יותר מעניין מאריזה, והאמת שהנבטה היה אחד התחומים החלשים שלי כחוואי, וזו הזדמנות ללמוד. ואני גם מחבב את מנהל המשתלה. אבל הנה הקצ'- צריך לעבוד שתי שבתות בחודש. טוב, אתייעץ עם אשתי ואתן לך תשובה ביום שני.

מיכל מציע שאמנף את הסיטואציה כדי להעלות לעצמי את השכר. זה נשמע לי אחלה, לבקש משני הצדדים יותר כסף, ומי שייתן אמשיך איתו. די משמח לחשוב שלפני חודשים ספורים רק קיוותי שמישהו יקח אותי לעבודה ועכשיו יש לי שתי אפשרויות ביד, ובשניהם רוצים אותי. רק שבפועל אולריק מסרב לענות לי בכתב, או אפילו בטלפון ורוצה שניפגש, בחורף לא עובדים במשך חודשיים ובכלל לא ברור לי מה היקף העבודה שהוא יכול להציע לי. ובפעם הבאה שאני מצטרף אליהם המשאית עם הציוד לא מגיעה בבוקר ואנחנו סתם מחכים באתר חצי שעה. מסתבר שכמו אינפרם גם בווג-טק התרבות האירגונית היא בלאגן ואני מתחיל לחשוב שמיקל צדק- החלום הסקנדינבי הוא גם קצת אשליה. באינפרם, קסנדרה אומרת שאין סיכוי להעלאה, הם עכשיו הורידו לאיזה בחור מהאחזקה 10 שח לשעה בגלל שלא צריך יותר את התפקיד שלו, וכשהיא הציעה לקחת עוד אחריות הם ניסו לגרום לה לעשות את זה בחינם. פתאום המשא ומתן הזה מלחיץ אותי, שתי האפשרויות מרגישות רעות. ויותר מזה, אני מרגיש שהשעות המסודרות שאינפרם יכולים להציע לי מפתות אותי. למרות שהעבודה על הגג הרבה יותר מעניינת ומהנה, אני רוצה הכנסה יציבה, עם שעות עבודה מוגדרות. עד כמה שאפשר לסמוך עליהם שהעבודה לא תשתנה שוב בעוד חודש וחצי. ויכול מאוד להיות שאי אפשר.

הגג של היום השני משופע. מיקל הזהיר אותי שאחרי יום כזה הרגליים תפוסות. לא האמנתי לו. נהנתי לעבוד בגשם הקל, שבסוף היום מורידים את חליפת הסערה והבגדים מתחת נקיים. אבל הרגליים באמת נתפסו. ביום שישי היה לי יום עבודה קצר באינפרם. הפאנקי בוס, מתקשר לשאול לשלומי ומספר שהוא ביקש עבורי את המעבר למשתלה כי אני מבין בצמחים וזה בטח יעניין אותי. רגע, מנהל ההאב אמר שמנהל המשתלה ביקש אותי… משהו כאן חשוד. ובאמת כשאני מנסה לתפוס את מנהל המשתלה לשיחה לא נראה שהוא פנוי כל כך או מתרגש שאני מגיע. או בכלל שהשקיע מחשבה בעובדה שאני מצטרף אליו. אני פותח את דלת המשתלה והרעש שיוצא משם מחריש אוזניים, הכל מכונות. בשיחה איתו לא ברור אם באמת השעות יסתדרו בקלות כמו שאמר לי מנהל ההאב. אני מרגיש שהם מורחים אותי, שיש כאן לא מעט שקרים קטנים או חצאי אמת. האמון נסדק עוד יותר.

כשאני מסתכל אחורה על הפסקה שכתבתי היא נראית לי כל כך מבולגנת ומלאה מילים מיותרות, אבל כך היו המחשבות שלי באותו היום. במחשבה נקייה שתי האפשרויות רעות. ובמבט צלול, לא נראה שממש אכפת להם אם אעבוד אצלהם או לא. באינפרם דחו על הסף את השיחה על העלאה גם בעתיד. אולי תפתח משרה בדרג גבוה יותר, או שמישהו יעזוב, אבל אין מה לבנות על זה. ובווג טק, גם אני וגם אולריק מבינים שהסידור הזה לא יעבוד. 

מתחיל שבוע חדש. אני מגיע לעבוד בהאב. האור מלאכותי. המכונות רועשות. המטלות רובוטיות. המצע מנותק.