פרק 13: לחזור

פרק משעמם

אין לי מה לכתוב. אני מרגיש שלא קרה כלום שמתחשק לי להתעכב עליו. דבר בעל משמעות. אז הנה פרק קצר ומשעמם שגומעים בקלות. נראה לי שזה סימן טוב. קוראים לזה שגרה?

ביקור בארץ

השבוע מתחיל בהודעה מטרידה- דנמרק תהפוך בעוד שלושה ימים למדינה אדומה, כלומר הכניסה ממנה לישראל תאסר. יש לנו כרטיסים לטיסה בעוד חמישה ימים… או קי, בודקים אם אפשר להקדים, אם אפשר לקבוע בדיקות קורונה בזמן. נבדקים מהר, שלושתינו. מקדימים את הטיסה, התשובה של עדן מגיע בבוקר הטיסה, אחרי שכבר יצאנו לדרך. אם לא נספיק את הטיסה הזו, לא נוכל לבוא לביקור בארץ. יש תקלה בצ'ק אין, התור ארוך בקטע קיצוני,שעה ומשהו בתור, כשסוף סוף מגיע תורנו מסתבר ששכחתי למלא טופס כניסה לישראל שנעשה חובה מאז הקורונה, שיט. נותרו 20 דקות לטיסה, אני ממלא מהר ביד רועדת בטלפון, רצים לבידוק ביטחוני. 15 דקות לטיסה. עוקפים את התור, רצים את הבידוק הביטחוני, במגנומטר אומר לי הבודק להוריד את הצעיף, אני מיד מוריד ומניח אותו… בקופסא של מישהו אחר. שיט. בודקים לי שוב את כל הציוד, בינתיים מיכל ועדן ממשיכות למטוס, "עדן רוצי!", אני רצה היא עונה לה, ומנסה להיות הכי מהירה שילדה בת שנתיים וחצי יכולה. אני מגיע אליהן, מרים את הכל בבלאגן על הכתף, כולל העגלה, ורץ. מרים את עדן באויר, השעון מתקתק, קריאה אחרונה. כבד לי, אני מתנשם עם המסיכה, ברור שהטיסה ברציף הרחוק ביותר, "אני כאן" אני צועק להם בעברית כאילו זה מענין מישהו. 4 דקות לטיסה עלינו על המטוס.

עשינו את זה. נקווה שיתנו לנו לחזור.

ברגע שנוחתים ברור שהגענו הביתה. השמש. האנשים. אני והמובטלים הסמוים בשדה התעופה מבינים את הבדיחות זה של זה. בדנמרק אני לרב בכלל לא מבין שמה שהם אמרו היה בדיחה. 

הביקור היה כל כך כיף. רגע של שמש בתוך הסופה היה יותר שמשי מכל מה יכולתי לצפות בקופנהגן. "עדן, תורידי חולצה נתפוס ויטמין די". היינו עם המשפחות, עם האחיינית שזה עתה נולדה. הייתי בחופשה אמיתית, בלי להתעסק בחיפוש עבודה או חיפוש עצמי. משהו בזה שהתחלנו את הביקור בבידוד הכתיב לכל התקופה קצב נכון. איטי יותר. גם התזמון היה מושלם מהרבה בחינות- אחותי ילדה תינוקת, אזכרה לאבא של מיכל, היום הקצר בשנה. עדן היתה מאושרת לפגוש את הסבתות.

ואז צריך לחזור. וואו, כמה עצב היה ביום שעלינו על הטיסה חזרה. וכמה פחד שמשהו ישתבש שוב. בפועל שרפנו שעות בשדה התעופה, כי הפעם הכל הלך חלק.

כוחות מחודשים

חזרנו לדנמרק והכל ממש בסדר. אולי חזרנו עם כוחות מחודשים. זה לא שאני מרגיש התרגשות לחזור לבית שלי (עדן היתה בהיי, כשהיא נשכבה במיטה היא אמרה "כיף לי, כיף לי, אוי כיף לי", כשהיא התעוררה היא אמרה בהתרגשות "אנחנו בבית שלנו! הגענו באווירון!). מצד שני זה ממש לא עצוב. זה פשוט החיים. שגרה. 

גם הקור לא עושה עלינו רושם יותר. כבר יש לנו הבגדים הנחוצים, ויותר מזה- כשהיה קר בנובמבר אמרתי לעצמי אוי ואבוי מה יהיה בינואר. כבדצמבר היה עוד יותר קר ממה שדמיינתי אמרתי לעצמי אוי ואבוי מה יהיה בינואר! ועכשיו כשאנחנו בינואר, אני יודע שהרבה יותר קר כבר לא יהיה. עוד מעט יתחמם. גם עברנו את היום הקצר ביותר, שוב יש אור כשאני אוסף את עדן מהגן. אפילו היה יום שמש בהיר השבוע.

משהו השתנה באווירה, או בקארמה. למשל- קיבלנו סבסוד מהעירייה על גן הילדים. והבירוקרטיה הדנית תחזיר לנו את הכסף ששילמנו בלי שאנחנו צריכים לעשות שום דבר נוסף. וגם התפרסמו הרבה משרות חדשות, חלקן אפילו טובות. הייתי בשלושה ראיונות עבודה. אמנם אלה לא תפקידי חלומותי. גם לא קרוב לזה. אבל התחושה היא אופטימית. כולנו מרגישים משהו אחר. מתחיל פרק חדש בחיים שלנו בדנמרק. אני לא יודע בדיוק מה, אבל מעכשיו הדברים הולכים להיות אחרת.