פרק 19: חופש וחופשה בים הבלטי

אני צועד בחושך מוחלט. מוצא את דרכי לפי המישוש של הרגליים ואיזשהו זיכרון איפה עבר השביל. החושך ביער האורנים הצפוף הזה עמוק יותר מכל חושך שיש בארץ אבל לאחר כמה דקות של גישוש השביל נהיה בהיר ונגלה חוף הים. חו; לבן, קצף הגלים והמון כוכבים. 

זו יכלה להיות מטאפורה יפהפיה, אבל פשוט כך היו הדברים בלילה האחרון של החופשה באי בורנהולם.

ליל סדר קטן

אחרי שבועות ארוכים שמתחילים בתחינה "אני לא רוצה ללכת לגן!", סוף סוף עדן זוכה להשאר בבית כמה שהיא רוצה עם חופשת הפסח-פסחא. מסתבר שפסחא זה חג ממש רציני בעולם הנוצרי ובמיוחד בדנמרק. העיר ריקה כי כולם בחופשה, החנויות סגורות. ממש יום שבת ארוך. הפער התרבותי ניכר כי ממש לא היה לי ברור באילו ימים החג, מסתבר שלפני היומיים של פסחא מגיעים יום חמישי הקדוש ויום שישי הטוב בהם יש חופש רשמית במדינה ולפי ויקיפדיה מקובל לשטוף את החלונות, ואז מגיע יום שבת שהופך ליום עבודה ויורד גשם שמלכלך את החלונות, ואז שוב חופשה. אז כדי לקנות את מה שרציתי לליל הסדר הייתי צריך לחפש בנרות סופרמרקט פתוח. 

כל השותפים הפוטנציאלים שלנו לסדר נסעו לישראל לפסח, והזוג היחיד שנשאר כאן חלה בקורונה, אז עשינו סדר קטן עם הגדה מקוצרת מותאמת לעדן. האמת שהיה מעולה. היא שמחה והקשיבה ברצינות ורקדה בשירים והתרגשה עד הגג מגניבת האפיקומן. את הדרשות על מהות החופש או השאלות המעמיקות שהייתי שולף מול קהל מבוגר, החלפתי בתרגול של "והגדת לבתך" בת הכמעט שלוש, שזה אתגר מהמם- מה עיקר הסיפור? איך אפשר להסביר אותו? מה הזיכרון שנשאר בסופו של דבר מהסדר? אני למשל זוכר איך הייתי מכין עם סבתא נחמה את הכופתאות למרק. והשנה עשיתי את זה יחד עם עדן. סבתא שלי הית מורידה את הטבעת כשניגשה למשימה, וגם עיברתה את שמות כל המאכלים. הקניידלעך היו לכופתאות. עדן קוראת להם עיגולים.

יוצאים ממצרים

מימי כמורה בבית ספר אני יודע כי את פסח תמיד מקדימה עבדות קיצונית. למיכל היתה הגשה בלימודים ומיד אחריה תיק מכרז של פרויקט שהיא תכננה כפרילנס שפשוט שתו לה כל רגע בחיים. וכשהיא לא ישנה ולא ויצאה מהחדר כל כך הרבה ימים ברצף, גם עדן ואני מרגישים את המעמסה, ואת הלחץ המלווה את המצב הזה, קשה לראות אותה ככה.

החלטנו לצאת לחופשה. רצינו משהו סתלבט בסגנון סיני, אז ניסינו להבין מה האלטרנטיבה של דנמרק לנואיבה. העלתי שאלה בקבוצת פייסבוק של ישראלים בדנמרק וקיבלתי המון תשובות שונות שרובן שלחו אותי ליוון או קמפינג בקיץ, אבל מהתשובות הרלוונטיות חזר פעמים רבות האי בורנהלום. כדי להגיע אליו יש לסוע לשבדיה ברכבת או רכב ומשם לקחת מעבורת. ההתלבטות על אמצעי התחבורה לקחה לנו הרבה מאוד זמן וכוחות ולבסוף החלטנו (כלומר מיכל החליטה ואני הסכמתי) לשכור רכב בקופנהגן. כשהגענו לאי הסתבר שיש אוטובוס שיוצא מקופנהגן ועולה על המעבורת. באותו רגע הייתי צריך להתגבר על התסכול שכרוך בנהיגה המיותרת ברכב השכור שגם עלתה הרבה יותר, ולמרות שלא מתאים לי לשחרר את החרטה וההלקאה העצמית אי פעם, הצלחתי לשכוח מזה. הנופים עוצרי הנשימה בשבדיה, הדג המעושן בבורנהולם, החופים הלבנים עם הברבורים ואח העצים בבקתה, זה פשוט היה טוב מדי. זה היה רגע של ניתוק ושחרור. 

יש דברים בלתי נתפסים. למשל שבין העיירה Skurup ל Sturup יש פסל של אווז בתעופה עליו יושב נילס הולגרסון.

ובכל זאת, מנקר בי שוב ושוב הספק- האם החופש שובר את השגרה הקשה, המשעבדת,  או מנציח אותה.

האם היחס בין חופש לחופשה הוא כמו הקשר בין צדק לצדקה?

במחאה של 2011 צעקנו "רוצים צדק, לא רוצים צדקה". במשך השנים לימדתי עשרות פעמים שיעורים הנוגעים בשאלה של צדק מול צדקה. כשניסיתי להגדיר ולבנות שפה משותפת עם החניכים לרב היתה הסכמה שצדק הוא מצב, הוא מציאות מתוקנת אליו שואפים. הוא ערך או אידאל. צדקה היא מעשה טוב שעוזר ליחיד (ברוב המקרים) ומתקן בעיה נקודתית. הביקורת הנשמעת נגד הצדקה היא שבמקום לטפל במקור הבעיה החברתית מהשורש אנו מנציחים אותה בכך שאנחנו מנקים לעצמנו את המצפון ומאפשרים לעניים לשרוד אבל לא משנים את המציאות שהביאה אותם להיות עניים, ולכן בעתיד שוב נזדקק לצדקה עוד ועוד. 

במובן מסוים ההבחנה הזו תופסת גם לגבי חופש וחופשה. חופש הוא הערך, המציאות המבוקשת- להיות אדם חופשי. חופשה היא מעשה אקטיבי של יציאה להפסקה מהשגרה המשעבדת לפרק זמן קצר של שחרור (במקרה הטוב, במקרה הרע משתעבדים להתארגנות ורדיפה אחרי אטרקציות, איפה לאכול, איפה לישון וכולי). השגרה המשעבדת לא יכולה להתקיים בלי החופשה. החופשה היא האוויר שאנחנו לוקחים בתוך הצלילה בנהר החיים הסואנים. אם נחת ונהנת בחופשה, אתה חוזר עם כוחות מחודשים לשגרה וממשיך בה עד לחופשה הבאה. אם החופשה היתה ארוכה ומפרכת מדי, אנחנו רק מתגעגעים לשגרה. עדן למשל שאלה כל בוקר אם היום הולכים לגן. שבירת השגרה הזו היתה יותר מדי. אבל יכול להיות שהאדם בבסיסו רוצה שגרה כמו שילדים אוהבים שגרה? האם ייתכן והסיבה שאנחנו חייבים חופשה היא מפני שהשגרה שלנו פשוט אינטנסיבית מדי ולכן אנחנו חייבים להחלץ ממנה? ואז במקום להנות מחופש בחיינו אנחנו צורכים אותו כמוצר, כקפסולת זמן של חופש, הטבע נהיה מוצר צריכה, שבמקום להיות נוכח בחיי אני צורך אותו בחופשות, כשהגוף כבר בקריז לחופש, ליופי, לשקט.

אולי אם לא הייתי יוצא לחופשה שמאפשרת לי להמשיך בשגרה הלא-אפשרית שלי, הייתי מעצב את השגרה אחרת, ככזו שאפשר להיות חופשי בתוכה. אנחנו מאוד נהנים בחופשה, ומיכל אומרת לי "תכתוב על זה בפעם הבאה", היא לא אוהבת שכל המכתבים שלי מבאסים. אז אני אומר לה שדווקא חשבתי לכתוב על הקונפליקט בין חופש לחופשה והיא מתעצבנת (לא מפתיע, בכל זאת למה הייתי צריך להרוס את המסיבה). היא טוענת שהחופשה היא לא רק להתחבר למטען, יש בה גילוי של מקומות חדשים וסימון של אפשריות אחרות. אם אני רואה אפשרות אחרת אני יכול לשאוף אליה. אני לא משתכנע ואנחנו קצת מתווכחים אבל בסף אני מחליט שהדיון הזה לא משנה הרי בסוף אכתוב כאן מה שאני רוצה ואכריע שחופשה מנציחה את השעבוד וחופש יתאפשר רק אם יהיה פחות לחץ בחיים ויום העבודה יכלול שנ"צ על הערסל.

בינתיים עדן משחקת כל היום במשחק דמיון בו היא לוקחת את אבא ואמא לגן, נשארת לבד ואז אוספת אותנו לאכול ולישון. אחרי כמה ימים היא כבר מודה שהיא רוצה ללכת לגן. כשהטמפרטורה בחוץ עולה לכמעט 20 מעלות, זה באמת פנטסטי. אנחנו חוזרים לקופנהאגן אחרי חופשה משפחתית מושלמת של משחקים בחול ושינה טובה ואוכל טוב והרבה כיף. בדרך חזרה מיכל אומרת שהיא צריכה להכניס משהו מהחופשה הזו לשגרה, להצליח לשמר את הטעם שלה בתוך היומיום. נגיד להחליט שאחרי הצהריים נגמר היום ומאותו רגע אנחנו ביחד בהוגה שלנו. אולי היא צודקת והחופשה מקרבת אותנו לקראת שגרה אחרת של חופש ולא רק מנציחה את השעבוד. 

כשאנחנו מגיעים הביתה  היא מקבלת הודעות מעליבות מהairBNB על כך שהשארנו מאוד מלוכלך והוא דורש עוד כסף עבור הניקיון. הטיפוס הזה לא יכול לסבול את השלווה באי שלו כנראה ויוצאת ממנו תקשורת אגרסיבית מאוד שמשאירה למיכל טעם רע בסוף החופשה. מתישהו בתוך התסכול היא אומרת שלא נצא יותר לairBNB, ושבכלל עדיף לא להצטרך לטובות ממארח ולהיות בבית שהוא שלנו. איזו נחת! עכשיו נראה שהיעד של החופשה הושג באופן מלא.

הוא סוף סוף הגיע

כשאנחנו חוזרים לעיר השמש בהירה בשמים ואשכרה מחממת. יש משהו מוטרף במעבר מהטבע הכפרי השבדי ישר אל תוך פרויקט הנדסי ענק של הגשר בין המדינות ואז אל העיר. קופנהאגן בנויה משילובים מפתיעים בין ישן לחדש מאוד, שכונות בעלות אופי כל כך שונה שלא ברור איך הן מתחברות, פרויקטים מגלומנים ענקיים לצד בתים צנועים ומדויקים. העיר מרגישה כמו כאוס. אפילו העיר המתוכננת הזו. לאחר כמה ימים בטבע קשה להבין את ההיגיון שלה. אבל יש ממד אחד שבו הטבע חזק מהעיר ונוכח גם בה באופן מלא- מזג האוויר. השמש הזו משנה את כל המשחק. העצים מלבלבים, הדשא נהיה ירוק, הנוף כולו חוגג, העיר שינתה את פניה. האנשים יוצאים החוצה, אפילו היציבה של הגוף משתנה. סוף סוף הגיע האביב.