פרק 8: זה הסתיו עם הענן

סתיו אירופאי

העץ בחלון השליך את רב עליו ומבעד לענפים נחשף רחוב שליו ויפה. העלים האחרונים שעוד נאחזים בעצים, רוקדים ברוח ונוצצים בזהב, בשקיעות ארוכות או באור הפנסים שדולק יותר ויותר שעות כשאנו צוללים אל החורף הנורדי האפל. יש ויכוח בבראנז'ה של אנשי ידיעת הארץ והלשון העברית האם יש בארץ סתיו או שזהו מושג שנלקח בלי התאמה מאירופה. אני רוצה להגיד לכם שבהחלט יש סתיו בישראל. הוא מתחיל בסוף אוגוסט עם החצבים. בספטמבר כבר עולה הלחות בקרקע. האדם הממוצע לא מרגיש בזה, אבל הגננים יודעים שהעשב סביב הטפטפות מתרבה, שהלוביה והחציל נותנים סבב שני של תוצרת והעלים העייפים של הדלועים מזדקפים. הפירות ממלאים את העצים, הימים מתקצרים, בירושלים ובגליל כבר קר בלילה, מכליל אפשר לראות שוב את הים. ואז מגיע הגשם הראשון, שהוא לא נחשב הגשם הראשון, כי הוא חלש מדי או כי אין רצף או איזה תירוץ אחר, ואחריו שוב תקופת יובש ארוכה שכולם מכריזים שלא הגיע החורף ועדיין קיץ, אבל זה הסתיו. עם החמסין. עם הריח של פריחת החרובים בתחנת ההסעה של בית הספר, שמתערבב לי בזיכרון ואני לא בטוח אם הייתי תיכוניסט חרמן שמתרגש לראות את הבנות אחרי החופש הגדול או שזו באמת רק פריחת החרובים. מתישהו בנובמבר מגיע הגשם הראשון מלווה בהתרגשות כי עדיין חם והילדים רצים החוצה בפה פתוח ללכוד טיפות. הגשם הראשון אגב הוא סממן מובהק של הסתיו הישראלי, כי בדנמרק אין גשם ראשון, יש גשם כל השנה. בהמשך הקרקע מתמלאת בדשא נמוך, ובפריחת הכרכומים והסתווניות וברדיו אריק איינשטיין שר שזה הסתיו עם הענן והרוח המיבב. כי הסתיו הוא ענן ורוח, לא שלכת או משהו דרמטי.  

כאן הסתיו הוא שלכת וגשם ואפלולית. לא רק שהימים מתקצרים, גם האור עצמו נחלש. הענן הסתוי הזה מכסה את כל השמים. כשהשמש יוצאת לרגע אני חושף מעט עור כדי ללכוד ויטמין D, אבל רק את האמות כדי לא להתקרר וממילא אני יודע שזה חסר סיכוי. 

תרבות הצריכה

בינתיים עדן נקלטת בגן ולי מתפנה הזמן, ולפעמים אפילו אין הרבה מה לעשות ואז מסתבר לי שמארקס טעה. כשלאדם יש מה שהוא צריך למחייתו הוא לא ממהר כל כך להיות יצרן. זאת אומרת אני כן תולה מנורה או מבשל או עושה משהו אבל ממש לאט. ומוצא עצמי משחק באבלס, או קורא כל הלילה בויקיפדיה. מסתבר שאם לא חייבים לעשות, לא כל כך מתחשק לעשות. במיוחד בחורף. (סליחה, סתיו. זה קצת מבלבל כי חשוך כמו מסדרון וקר כמו ינואר). החלל שמתפנה בזמן שבו עבדתי לא מתמלא לא כך מהר. אני נזכר בפינק פלויד ששאלו במה נמלא את החללים הריקים שבהם נהגנו דבר, ובמילים המצורפות לאלבום הם הציעו אולי נקנה גיטרה חדשה ועוד רשימה של דברים שלא באמת שרו אותם ותמיד תהיתי למה הם כתבו אותם. אני קונה עוד כובע חם, מחפש אהילים באפליקציית היד השנייה, רוכב ברחבי העיר להביא עוד מנורה מעוד קומה רביעית. וכמובן, קונה עוד אופניים.

במבט ראשון נראה שהדנים לא מכורים לצרכנות כמונו וזה מאוד נחמד. אין כאן אלף חנויות הכל בשקל, וכשכן קונים משהו הם יעדיפו שהוא יהיה איכותי, יחזיק לאורך זמן, וימותג כידידותי לסביבה. הם לא נוסעים במכוניות גדולות ונוצצות ולא לובשים בגדים מעוצבים מי יודע מה, נראה שכל רגע הם יצאו לטיול בטבע או שהם עדיין לובשים את שק השינה, אם זה לא מעיל גשם. אבל אז מסתבר ששק השינה או מעיל הגשם הזה הוא של מותג נחשב, ושכל מרכז העיר הוא מרחב קניות אינסופי. שהם ממש אוהבים לקנות בגדי חורף ובזמן שאני ועדן מלאים בבוץ על המעיל היחיד שלנו הם יוצאים עם מעיל מצוחצח אחר לכל הבדל של 2 מעלות. ובעיקר שהם עושים shopping בסופר. בכל רחוב יש סופר. ברחוב ראשי יכולים להיות שני סניפים של אותה רשת משני צידי הכביש במרחק של פחות ממאה מטרים. או שני סופרים של אותה רשת בשתי צלעות של אותה צומת. הם גם לא עושים קניות גדולות כל כך בסופר, כל פעם קונים קצת כדי שיוכלו לבוא לבקר בו שוב. עכשיו halloween והם קונים לו קישוטים בסופר כבר במשך חודש וחצי, זה לא חג דני אבל זו השדנות לקנות קישוטים. קישוטי חג המולד, אגב נמכרים חודשיים לפני הכריסמס כך שנשמר רצף של שופינג לחגים. 

הקנייה הגדולה ביותר שעשיתי ביד שנייה היתה אופני המשא. יש להם כאן תלת אופן של משאות כמו בשוק, אבל מקדימה יש לו ארגז עץ ומושב לילד וכיסוי גשם. הייתי חייב לקנות אחד כזה. זאת אומרת, ממש רציתי… כשאני רוכב על אופני הכריסטיאניה שלי עם מעיל הגשם של rains אני נראה כמו מישהו שמתחפש לדני מקופנהגן. אז נכון לעכשיו יש לי שלוש זוגות אופניים…  אופני הוינטאג' הסופר-מהירות- סופר כיפיות- סופר-קוליות שקניתי בממש זול איך שהגעתי, אבל הן לא מתאימות להסיע את עדן, ואת אופני המשא המגושמות אבל שאפשר להסיע בהן שתי נוסעות ויש להן מגן גשם, וגם את האופניים היחידות שאני באמת צריך שהן נוחות לכל צורך, ויש להן מושב לעדן וגם היו הכי זולות. אבל השתיים האחרות ממש כיפיות. ובשליש מחיר ממה שהייתי קונה בישראל. רק מה, לאופני כריסטיאניה (אופני המשא) יש שבר במתלה של כיסוי הגשם.

אני נוסע לכריסטיאנה לתקן את כיסוי הגשם. זה תירוץ לצאת מהבית ועוד משהו לכתוב עליו.

כריסטיאניה החופשית היא עיר בתוך קופנהגן בגודל של קצת פחות משכונה. בשנות השבעים חבורה של היפים השתלטה על בסיס צבאי נטוש והפכה אותו למושבה אנרכיסטית וחופשית, איכשהו כולם זרמו עם זה. היום היא ידועה בעיקר בכך שמותר לעשן שם גראס. וגם למכור. וזה די מה שמעצב את כל האופי של השכונה. המון תיירים מסטולים זרוקים בין החצרות או תוהים ברחובות. בשדרה הראשית (Pusher street) אתה חוצה בין דוכנים של סוחרי סמים שממשיכים לפנות אליך בלחישה (רועשת) כממתיקי סוד למרות שזה מותר כאן. מאוד מאכזב לגלות שמכל האידיאולוגיה האנרכיסטית נשאר רק מרכז לתיירות סמים. מסתבר שגם לכאן הגיעה תרבות הצריכה והקפיטליזם והם חזקים מכל אידיאולוגיה. אז במקרה הזה כנראה שמארקס צדק- הוויה מייצרת תודעה.

סמים וחללים פנויים

אז מה נשאר מהאנרכיזם של כריסטיאנה? דאווין לתיירים בעיקר. כי ביננו, לעשן מריחאונה זה ממש לסחים. סטלנים אמתיים לא קונים פייסל מגולגל ברחוב הראשי, הם מגדלים פטריות מתחת למיטה. היפים אמיתיים לא מגדלים גנג'ה, הם מטפחים קמבוצ'ה ומנביטים מש. אנרכיסטים אמיתיים לא מקשקשים גרפיטי על הבית שלהם, הם עושים קומפוסט בגן הציבורי, מחלקים תמורת הזבל שאתה מביא חתיכת נייר שאפשר לקנות בה בקפה שפתוח בזמן הסגר ומספרים לעצמם שהם משנים את העולם. 

עם כל הכבוד לכריסטיאניה להתייחס לweed כאנטי סוציאלי, זו תפיסה אנכרוניסטית. היא רלוונטית לחברה של תעשייה ישנה, לשוק עבודה אחר, כשהגנג'ה היתה עושה אותך בטלן לא פרודוקטיבי, אבל סמים באופן כללי הם תמיד חלק מחיינו. כולנו מכורים לממריצים- סוכר וקפאין. קפה עושה אותך פרודוקטיבי. בעולם התעסוקה של היום יצירתיות היא תכונה חיונית (בניגוד לעולם המתועש הישן שם אתה צריך להיות בורג) והגנג'ה נתפסת כמספקת אותה. גם סמי הרגעה תמיד היו לגיטימיים. שותים קפה כל היום עובדים באנרגיות גבוהות, חוזרים הביתה ומורידים שוט או עושים שאכטה כדי להרדם.

אני מריץ את המחשבות כשאני שותה את שאריות הקפה שמיכל השאירה על השולחן. הסם מתחיל לעבוד עלי. אני רואה פירורים על הרצפה. הרצפה בקופנהגן עשויה מעץ. פרקט זה דבר נפלא, בעיקר אם אתה משחק בבית כדורסל. היא מבודדת מהקור, היא יפה, אבל מה, בפרקט טוב (כמו אצלנו) אין רווח בין חתיכות העץ. פתאום אני מגלה כמה החללים בין המרצפות (שקוראים אותן פוגות) הם נכס. האבק והלכלוך נופל בין המרצפות ונשמר שם בלי להפריע עד שביום שישי שוטפים רצפה. אבל כאן אני דורך עליהם כל הזמן ומטאטא את הבית כמעט כל יום. לא שאני חולה ניקיון. אבל אני מתחרפן מהפירורים.

יאלה נוריד את המיחזור. פירורי קפה נופלים על הרצפה. אוי לא, אני לא מאמין הרגע ניקיתי! אני מטאטא אבל הפירורים האלה מוצאים את דרכם לטוס על הפרקט לכל המטבח, יא אללה, למה אין כאן פוגות? למה אי אפשר למצוא סמרטוט רצפה בקופנהגן?! (על מגב אין מה לדבר). 

אני אוסף את הקפה עם מטלית מטבח. טוב, מה עושים עכשיו? אני מרים טלפון למשרד הקליטה הדני לשאול מה קורה עם הויזה, איך יכול להיות שאני מחכה כבר שלושה חודשים לתשובה ועוד שעה וארבעים עד שהם עונים?

ואז הם עונים- קיבלת ויזה לפני שבוע, שלחנו לך לשגרירות הדנית בתל אביב. אה… 

פתאום זה נוחת עלי- יש לי אשרת עבודה. הספירה לאחור לסוף החופשה החלה.

כל החופשה הזו, היא רק תקופת מעבר. נגמרה הפוגה, מתחילה עוד מרצפת ארוכה ארוכה. זו לא חופשה, זה רק הסתיו, וזה עובר.

זה עובר

חילופי השעון מחרפנים את עדן. מיכל בתקופת מבחנים, אנחנו חוזרים מהגן בארבע ויש שעה וקצת עד השקיעה, כשתרד השמש נקפא מקור, בינתיים אפשר עוד לשחק בחוץ. עדן עייפה ורעבה וקוטרית. היא אומרת שהיה לה כיף בגן אבל נראה לי שקשה לה ומשהו עובר עליה. היא עייפה מאוד בצהריים אבל לא נרדמת, ואז צריך לטייל איתה בעגלה עד עשר בלילה כי היא לא מצליחה לישון במיטה. היא קמה מבולבלת, כבר בוקר? אפשר לקום? ואני בקושי מקלף עצמי מהמיטה. זה הולך ומחמיר במשך השבוע, כל התרחקות שלי מכניסה אותה למתח. 

ביום חמישי זה מגיע לשיא, היא עוברת ממשחק למשחק ולא מוכנה להתארגן לצאת, חוטפת קריזה כשאני רוצה לסדר לה את הקוקו- עדן מה קורה? מה יעזור לך? רוצה להשאר בבית ולא ללכת לגן היום?

כן

אוי לא… מה עשיתי. טוב, בואי לסידורים. הולכים לחנות אופניים. הסיכוי שלי לעבוד בקופנהגן במקצוע שלי נמוך מאוד. אני לא יודע דנית, לא חלק מהתרבות, מורה כנראה לא אהיה. ולא רכז הגן הבוטני. ישראלים אחרים מספרים לי כמה היה להם קשה לעבוד במקצוע שלהם, שכלכלן ותיק לא מצליח להתפשר על עבודה של מתחיל, ושלזמרת האופרה לקח שש שנים לקבל תפקיד באופרה הדנית. למזלי לי אין מקצוע אמיתי ולכן לא מתחת לכבודי לעבוד כפועל. ואם כבר עבודה של פועל למה שלא אלמד לתקן אופניים? אני שואל אותו אם הוא צריך עובד, הוא שואל אם יש לי הכשרה. הכשרה של מכונאי אופניים? מי שמע על דבר כזה? אז כן, בדנמרק צריך הכשרה ותעודה כדי לתקן אופניים. זו תעודה כמו נגר או חשמלאי, וזו הכשרה שנמשכת שלוש שנים (!!!)

אוי לא… מה נעשה?

טוב זה לא הלך טוב, בואי נלך לסופר. קונה קפה ושמן זית.  חוזרים לפארק. עד כאן הכל הלך חלק, אבל אז איזו סצינה מטופשת סביב זה שהיא צריכה או לא צריכה פיפי ואני מבין שבאמת אין לי סבלנות ואני לא אצליח לשרוד את היום הזה. היא מתחילה לבכות שהיא לא רוצה לגן, היא רוצה לסוע ברכבת. אני בכל זאת לוקח אותה לגן. אני עצבני- החופש עומד להגמר, ואני הולך להיות פרולטר חסר הכשרה שאפילו לא יכול לתקן אופניים, ובינתיים הדבר הפרודוקטיבי היחיד שאני יכול לעשות הוא להוציא את הילדה מהבית כדי שמיכל תוכל ללמוד וגם לזה אין לי סבלנות. אני מרגיש רע עם זה אבל אם היא תהיה איתי זה יהיה יותר גרוע.  קחי מוצץ, הולכים לגן.

האמת שהיא ממש שמחה להגיע לגן, אבל אני עדיין עצבני. מסתבר שגם האגו שלי נפגע כשאפילו מתקן אופניים אני לא יכול להיות. שהמורה הדגול לא מענין פה אף אחד. שוב אחרי שהקורונה סיפרה לי שאין לי ביד מקצוע חיוני, גם דנמרק אומרת לי את זה. ואפילו להיות עקרת בית אין לי כח. או אין לי חשק. איש מבוגר יוצא מבית הספר. הוא סובל מהקור. נולדתי במקום הלא נכון הוא אומר לי. הקור שובר אותו והחורף מדכא אותו ואפילו הטבליות של הויטמין D לא עוזרות. בדיעבד  אגלה שהוא המנהל. בדרך הביתה אני פוגש עוד אמא ששואלת מה שלומי. סביר אני אומר, היה בוקר קשה עם עדן. "כן, הקור והחושך מדכאים את כולנו, זה עניין פיזיולוגי".

ואז זה נוחת עלי- הם צודקים! זה מה שזה! לא קשה לה בגן, זה לא משנה בכלל שלא אהיה מתקן אופניים, זה ממש לא נורא שמתישהו אתחיל לעבוד. זה אפילו לא דרמה שיש קפה על הרצפה או שנגמרת לי הסבלנות לעדן.  

ברוך השם, זה רק הסתיו, וזה עובר.