פרק 7: הולך להיות גיבור

אני מלביש את עדן במעיל ומכנסי המעיל הסגולים כשלפתע מתחיל בחוץ גשם. בתחזית אמרו שלא צפוי גשם, אבל אפשר לראות בבירור מבעד לחלון הזכוכית הגדול ששוב חורפי. ואז נלווה אליו קול שנשמע כמו יריות. "אבא, רעש" עדן מפחדת, אני אומר לה שזה שום דבר, הנה את שומעת את הילדים בחוץ, הם אומרים שזה רק זיקוקים. רגע, הם מדברים דנית, איך אני מבין מה הם אומרים? לפני שאני מספיק לחשוב על זה נשמעת שריקה ואחריה פיצוץ, את הקול הזה אני מכיר טוב, זו נפילת רקטה, אנחנו מצטנפים בפינה, אני מתעורר בפחד.

כשאני מספר למיכל על החלום היא אומרת שגם היא חשבה על זה, ושהמקום הטוב ביותר להסתתר בו בבית הוא במסדרון של המבואה מול הדלת.

"אבל לא קרוב מדי לדלת" אני מדייק, " שלא תעוף עלינו. או בחדר המדרגות כמו בארץ"

"אבל בחדר המדרגות יש חלונות גדולים" 

"נכון, קופנהגן ממש לא ערוכה למתקפת טילים."

זה הזוי, אבל עדן רק בת שנתיים וכבר יצא לנו יותר מפעם אחת לברוח איתה למקלט. אני בן 36 וכבר ירו לעברי ברובה, פצצות מרגמה, קאסמים ופאג'רים וטנק. וכל זה בתקופות "רגועות". אנחנו מתייחסים ללחימה כתופעת טבע שצריך להיערך אליה כמו לגשם. בעצם יותר משאנחנו נערכים לגשם. 

תפישת הבטיחות הדנית

הרגע הזה הוא דוגמא להבדל בתפישת הבטיחות שלנו מול זו הדנית. למשל, בדנמרק מקובל שילד בן שנתיים יושב באוטו על בוסטר ובמונית על רגלי ההורה. כמעט לא תראו רוכבי אופניים כאן עם קסדה. למה? כי הם רוכבים מספיק בטוח כך שלא תהיה תאונה. בבוקר בדרך לגן זו שעת העומס. לא בכביש, הוא די ריק, אלא בשביל האופניים. אפילו שמדובר באיזור שולי של העיר אני עומד ברמזור עם עוד 22 רוכבים. שבילי האופניים כאן שונים בתכלית. דבר ראשון, כל הרוכבים נוסעים באותו הכיוון. נוסף על כך השבילים מגיעים לכל מקום, יותר מאשר הכבישים לרכב. הם רחבים. והכי חשוב הם עקביים. בתל אביב לפעמים אתה נוסע על הכביש ולפעמים על המדרכה ולפעמים יש הפרדה מפלסית ולפעמים פתאום אין שביל. לפעמים שני כיווני הנסיעה באותו צד של הכביש ולפעמים לפי הכיוון של הרכב. לפעמים סלולים ולפעמים מרוצפים. כשאין הגיון ואין רצף, ברור שאף אחד לא ישמור על החוק של שביל האופניים. ולכן בתל אביב אפשר לסוע נגד הכיוון, לעבור ברמזור אדום או לעלות על המדרכה. כאן זה לא ככה. השביל מתנהג תמיד אותו הדבר- הוא רחב מספיק, הוא ברור ותמיד בכיוון נסיעה אחד. ואם תלך הפוך, עשרים רוכבי אופניים יתנגשו בך. אז אתה נוסע תמיד בכיוון, וכולם זהירים וממושמעים ולא נופלים או עושים תאונה. וכך גם לגבי הטילים. הרי להמנע ממלחמות זה פתרון הרבה יותר פשוט מלמגן את כל הארץ בממ"דים. וזו הגישה שדנמרק נוהגת בה מאז 1864. 

המלחמה הקרה

המלחמה שהדנים כן מנהלים זו ההתמודדות עם הכפור. גם כאן יש הנוקטים בדינמיקה של הימנעות ויש את הגישה הנוקשה של התרגלות לקור. באיזשהו מקום נראה שהתרבות הדנית נעה על הציר שבין הויקינג הקשוח שעומד איתן מול הטבע העוצמתי, לבין ה"הוגה" שקוראת להתכרבל בבית עם כוס תה בשש בערב מכוסה בשמיכת פליז.

המקומיים אוהבים להגיד שלא ממש קר פה, לא יורד כמעט מתחת לאפס, והים יוצר אקלים ממוזג וזה בכלל לא קרוב לקוטב הצפוני כמו בשבדיה או פינלנד, יותר בקו רוחב של סקוטלנד. ואם כבר בריטניה, כאן לא יורד גשם כל היום, זה גשם פה ושם. בסדר, הם יכולים לספר את זה ובאמת הממוצע הרב שנתי של המשקעים הוא 680 מ"מ לשנה, שזה רק קצת יותר מנהריה, אבל איכשהו כל הזמן רטוב. אני לא מבין איך יכול להיות שבתל אביב יורד רק 150 מ"מ פחות ובכל זאת כל הזמן גשם כאן. וכל הסיפור הזה על דריזל שלא מרגישים אותו, זה לא ממש נכון. כשיורד גשם נרטבים, גם באירופה. אז אין שבר ענן קיצוני כמו בחורף של ישראל, אם כי סיפרו למיכל באוניברסיטה ששברי הענן קורים כאן בקיץ, ושב-2011 היה שבר ענן קיצוני שגרם להצפות. מול האויב הזה החליטו הדנים להתמגן, ובנו תוכנית ניקוז לכל העיר שהתחברה כבר לתוכנית גדולה יותר שנקראת Greening Copenhagen ובעקבותיה כל העיר עברה תכנון עירוני אקולוגי מחודש ושיפוץ. השיפוץ אגב התחיל דווקא בשכונה החלשה ביותר, נורברו, והפך אותה למוקד של חיים עירוניים מדליקים. מעז יצא מתוק.

ולגבי עושים הכל בגשם, הדנים אומרים שאין מזג אויר קשה, יש לא מספיק לבוש. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי לובש את מעיל הגשם ורוכב במזג אויר שממש לא סביר לצאת בו. צד אחד בי אומר- אתה חי בדנמרק, צריך להתמודד עם הגשם, כלומר להתעלם ממנו ולהמשיך כרגיל. צד שני אומר, אני בטח המשוגע היחיד שיוצא עכשיו, אקבל דלקת ריאות. והנה הפלא ופלא, שביל האופניים מלא אנשים, חלקם אפילו חושבים שלא חייבים מעיל גשם, מקסימום נרטבים. משוגעים, מספיקות לי הטיפות בעיניים כדי להרגיש שעוד רגע אני גמור. 

מודה- אני מפחד מהגשם. וגם מהקור. עכשיו סתיו, סוף אוקטובר וקר כאן כמו שבתל אביב בשבוע הכי קר בשנה. מה יהיה בינואר? יש שתי טקטיקות להתמודד עם זה- להמלט מהקור, ללבוש המון שכבות ולא לצאת מהבית, או לקבל אותו. להתרגל אליו. ראיתי כמה משוגעים קופצים למי הים בקור. הם אמרו לי שהם באים כל שבוע כדי להתכונן בהדרגה לחורף. או קי, אני הולך על זה. גשם קל, קר, יש שם מישהו שזה עתה יצא מהמים. ספרדי. גם הוא לא מורגל לקור, מספר לי בגאווה שהוא שחה 20 מטר ויצא בסולם השני. אני אומר לו שיסתכל, אם אני לא יוצא מהמים שיבוא ויקח אותי, זה קור של התקפי לב. הוא אומר בסדר, אבל אם הוא עוד יהיה פה, הוא טס הביתה לעשות מקלחת חמה. אני מבטיח לו שלא אשרוד במים יותר מכמה שניות. אני קופץ, צורח, שוחה מיד לסולם (הראשון) ויוצא.אנחנו ממשיכים לנהל שיחה היסטרית, ובינתיים יש איזה בנאדם מבוגר במים שעושה טאיצ'י או משהו לאט ובנחת. הוא היה במים לפני שהגעתי ונשאר כשכבר הייתי בדרך הביתה. זה לא סביר.

אני טס הביתה להתקלח, אין זרם במים החמים, אני חושב שאני מת. מקור כמובן. אז אני משחק אותה cool, מתרגל לקור עלאק. בשבוע אחרי כן תיקנו את בעיית הזרם, עמדתי מתחת למים החמים ובכל זאת לא הפשרתי. ויקינג אני ממש לא.

The ideal of being hard

קראתי בלימודים מאמר, לא זוכר של מי, שטען שכדי לצור חינוך הומניסטי דבר ראשון עלינו לוותר על The ideal of being hard. לא יודע איך לתרגם את זה, אבל בגדול להפסיק לנסות להיות קשוח, חזק, איתן. לא מול הילד וגם לא לדרוש ממנו את זה. בתפישת הבטיחות וגם החינוך הדנית מצופה מהאדם להיות אחראי על עצמו. לכן לא תראו חינוך נוקשה, אך גם לא עטיפה מהסוג שאנחנו רגילים. מצד אחד הילד נתפס תינוק משך זמן ארוך ורוב הילדים לא נגמלים מחיתולים רק בגיל שלוש. מצד שני, כשאחת הילדות בגן של עדן החליקה מהמגלשה והתגלגלה, היא שכבה שם עם פנים מכוסות בוץ ואף אחד לא ניגש אליה. אז היא קמה, ולא בכתה. פשוט המשיכה כרגיל. כשאף אחד לא התרגש, גם היא לא. לא ראתה סיבה לבכות והתמודדה. ככה הם מגדלים ילדים עצמאיים וקשוחים שיכולים לקפוץ לים בחורף. ויקינגים. 

עם כל הכבוד לויקינגים העצמאיים האלה, אם הילדה שלי תיפול במגלשה, לא מעניין אותי שהיא מתחשלת או מפתחת עצמאות, או שהיא לא תהיה בכיינית. מעניין אותי שמישהו יבוא לתת לה חיבוק. והאמת שגם אם לי קשה אני לא רוצה להיות ויקינג, אני רוצה לבכות ולקבל חיבוק. כשאני יוצא ממי הכפור אני מצפה למחיאות כפיים וכשאני רועד אני מקווה לחיבוק. וגם כשסתם קצת קשה, אני רוצה את הלגיטימיות לבכות ולחכות לחיבוק. לפחות לקטר.

למרות שלי יש ביקורת על הגן, עדן נהנת. מדי פעם היא אומרת לי - "אני לא רוצה שיהיה לי כיף מחר בגן. אני רוצה שאבא יבוא". ואני אומר לה שהיא יכולה לבכות בבוקר ולהיות עצובה וגם להנות ובכל מקרה אבא יבוא. אז היא מסכימה "עדן תבכה לאבא, ואחר כך יהיה כיף בגן ואז אבא יבוא" היא אומרת בנחת.

יש לה מין שיר כזה מהגן הקודם "איפה עדן, הנה היא, מה שלומך הבוקר, טוב תודה בסדר, להתראות". וכך עוברים על כל השמות של הילדים בגן.  היא חוזרת עליו וכבר שרה את כל המילים מעולה. לרב היא מתחילה עם הנוכחים לידה ועוברת לרשימה אקראית של הדברים הנציבים מולה: איפה עץ, איפה אישה, איפה מגבת וכן הלאה. היום היא פתאום נזכרה בילדים מהגן הקודם וחזרה על שמותיהם- איפה גבי, איפה אדם. ואז היא שואלת ברצינות איפה אדם? אני רוצה שהוא יבוא לפה. איפה מיקה? היא הולכת לישון במיטה שלה? יש שם רגע נורא עצוב. מה עושים איתו? אני יכול לנסות להחליק הלאה, לדבר על הגננות והילדים מהגן החדש. או שעדיף להתמודד עם המציאות המעציבה? האם הדבר הנכון הוא לתת לה להתמודד עם העצב או שלא צריך להעלות אותו, למה להקשות? הרי אין שום אידיאל בלהתמודד עם קושי, לא?