פרק 6: אין קורונה בדנמרק

יום ראשון.  אמא של מיכל באה לביקור של שבוע. עדן כל כך התרגשה כשבאנו לאסוף אותה משדה התעופה. היא התארגנה בשניה כשהתעוררה (וזה ממש לא מתאים לה) כדי לאסוף את סבתא קמייה מהאווירון. למרות שהיא קצת מתבלבלת למה האווירון נוחת בשדה הרופא? הוא לא מרגיש טוב? 

כשהגענו לשדה התעופה הבנו פתאום שאין לנו מסיכות. זה מצחיק תוך רגע התרגלנו לרעיון שאין קורונה בדנמרק. בהתחלה עוד הסתובבנו עם מסיכה בתיק אבל בשום מקום לא צריך לחבוש אותה ואין שום הגבלות. כשדיברו איתנו על הגבלות הקורונה שהיו עד לא מזמן לא הבנו על מה הם מדברים. הגענו בתקופה מאוד טובה מבחינת המגיפה ואנחנו בתודעה שהיא נגמרה. גם הדנים אופטימיים ונהנים מהחזרה לחיים. כשאנחנו רואים מישהו עם מסיכה ברכבת אנחנו צוחקים שהוא רק הגיע משדה התעופה, ועל כמה שבישראל היסטרים לחינם.

נשיקה

יום שני. עדן חוזרת לגן. כשסבתא שואלת אותה בסוף היום מה היא עשתה בגן היא אומרת- ישבתי על הכסא. זה די מתאר את מה שקורה שם. היא לא רוצה לעשות כלום או לדבר. אני קצת מוטרד מחוסר הניסיון של הצוות. לקרולינה הגננת  ניסיון של שנתיים בגן אחר ואין לה הכשרה. יש איתה שתי סייעות- בנות 19 שרק סיימו תיכון, טילדה בלונדינית גבוהה וחייכנית סופיה בעלת שיער חום, שרשרת מגן דוד ופרצוף מבואס. דווקא אותה עדן אוהבת מאוד. היא צמודה אליה כל היום ומעידה ש"סופיה חמודה", שהיא אוהבת אותה, שהיא הקריאה לה סיפור ולקחת אותה לעשות פיפי. אגב די מדהים שבגן אין פספוסים עם הפיפי, אבל בבית יש. 

במשך השבוע הקודם ניכר שיש קשר ממש טוב עם סופיה. עדן ממש אוהבת אותה. היא צמודה אליה כל הזמן ואני מרוצה מזה. כל יום כשאני בא לאסוף אותה היא עוד אוכלת כשכל הילדים כבר הלכו לשחק. היום היא אומרת לסופיה "מיה ון" שזה עוד מים בדנית. אני כל כך שמח, היא מוכנה לדבר, ועוד בדנית. ממש עבדתי איתה על זה- שתגיד מיה ון, מיה פרול, אגווק, כל השמות של המאכלים שתפסתי כדי שלפחות באוכל היא תסתדר. נראה שהכיוון ממש טוב. בכל זאת היא אומרת שהיה לה יום קשה היום ושעדן בכתה לאבא.

בלילה עדן בקושי נרדמה. בוכה ורוצה להצמד אלי כל הזמן. כל פעם שאני מתרחק היא חוזרת לפרידה בבוקר. היא בוכה שהיא לא רוצה מיה ון, היא רוצה מים. היא שוב אומרת "היה לי יום קשה בגן. עדן בכתה לאבא, וסופיה חיבק אותי אבל לא נתנה לי נשיקה". אני צוחק ביני לבין עצמי, אם הבעיה היא שסופיה חיבקה אותה אבל לא נתנה לה נשיקה אז המצב טוב.

על עקרונות ורגשות

יום שלישי. עדן מצליחה לא לבכות בפרידה. מבחינתי שתבכה, זה טבעי, אבל מרגיש כאילו היא החליטה לא לבכות. טילדה בחופשה ואני צוחק עם סופיה על זה שכולם לוקחים חופש חוץ ממנה. היא צוחקת ואומרת שזה בסדר. ואני חושב לעצמי שחס וחלילה לא תיקח חופש, עדן לא תעמוד בזה, ואומר שבכלל חופשה זה די מעפאן, אם נהנים קשה לחזור ואם לא נהנים אז רק רוצים לחזור אז עדיף לא לצאת. ואז אני מספר לה שעדן אמרה בלילה שהיא נתנה לה חיבוק ולא נשיקה והיא צוחקת ומבטיחה לנשק אותה הרבה היום.

יום רביעי. סופיה חולה. אני חושב שהיא סתם רצתה יום חופש. בינתיים נטע דוברת העברית וקרולינה הגננת עם עדן. מקווה שיהיה בסדר.

היום יורד גשם כל היום, למרות שאמרו לי שזה לא  קורה בדנמרק, אז כן, גשם קל אבל כל היום. יש לי כמה סידורים בנורברו, מיכל מבקשת שאעשה משהו עם אמא שלה שכבר משתעממת בבית כי עדן בגן ואנחנו בסידורים. שאקח אותה לבת הים הקטנה או לאיזה מוזיאון. אני רק שומע את הרעיון הזה ומתחלחל. איזה יום נוראי זה נשמע- טיול לבת הים הקטנה והמוזיאון?! למה שאעשה את זה לעצמי? אני מתחיל להבין למה בעצם אני שונא טיולים בחו"ל. הרעיון הבסיסי של חופשה בחו"ל הוא הגיוני- להתנתק מהחיים באופן קיצוני כדי לנוח. אבל אז זה די משעמם וצריך "לעשות משהו" או "לראות את העיר" וכל הניסיון למלא את הזמן בדברים לעשות רק מדגיש בעיני עוד יותר את השעמום שעומד בבסיס הסיפור הזה. למשל חופשה בטוסקנה. נמצאים במקום יפה, נוסעים ליקבים ושותים יין, אבל עד הצהריים אתה כבר חצי שיכור וצריך להמשיך לנהוג, אז מה נעשה? קונים לחם טוב עם גבינה מעולה, ואז אוכלים רביולי עם פרמז'ן ובערב פיצה עם מוצרלה. תענוג נכון? אבל למחרת- שוב בצק עם גבינה?! שוב יין לפני הצהריים? שוב כפר מימי הביניים? יש לי בחילה כי אני שיכור, במנת יתר של לקטוז וגלוטן או כי זה כל כך קיטש ומשעמם שעוד יום אחד כזה ואשתגע? זה נכון גם לכל חופשה אחרת באירופה, עוד קתדרלה, עוד מוזיאון, עוד אוכל זר, עוד פנינה אדריכלית, חלאס, משעמם, בשביל זה שרפתי את החסכונות? 

אז קופנהגן באמת מאוד יפה, כל רוחב וכל מבנה יש לו קסם, אבל הליכה חסרת מטרה ברחובות הקרים מעוררת בי התנגדות. בגדול כל דבר שאין בסופו סימון וי ברשימת המטלות נראה לי חסר משמעות ומיותר. אולי חוץ משנ"צ על הספה בסלון. אז אני לוקח אותה איתי לסיבוב בנורברו, וזה דווקא ממש כיף. עוברים בכמה חנויות קטנות שאני מכיר, מדברים ערבית שבורה עם הירקן הכורדי ובסוף הם מצטלמים יחד, מסיירים בפארק הצבעוני ובחנות של מוצרים מקומיים וקונים לעדן נחשוש בצבע חרדל ומלא מאפים טעימים. זה דווקא כיף- שלושה סימוני וי ברשימת המטלות, קצת סמול טוק עם מוכרים, גשם קל, באמת נחמד. 

מסתבר שההתנגדות העקרונית שלי לחו"ל היא יותר לחווית התייר מאשר לארץ הזרה. מה שמעלה לי שאלה כלל על היחס שבין עקרונות להעדפות אישיות שאינן קשורות לאידיאולוגיה. מה מערכת היחסים בין האידיאולוגיה לאישיות- מה הביצה ומה התרנגולת? האם אני לא רואה בבשר אוכל בגלל שאני צמחוני הרבה שנים או להיפך? כי הרינג אני מרשה לעצמי לאכול למרות שאני צמחוני, כי אני חס יותר על יונקים או כי הוא פשוט יותר טעים? 

יום חמישי. ממש גשום. שנינו בחליפות סערה. בכניסה לגן אומר לי אבא אחר בעברית בוקר טוב. אמרתי לו משהו בסגנון "רטוב היום" והוא ענה "רק הגעתם, נכון?". בהמשך השביל פגשנו את אמא אחרת מהגן של עדן. עדן דילגה בשלוליות ואומרת בהתרגשות "גשם גשם!". האמא האחרת :"אז אתם חדשים בדנמרק".  אני צוחק לעצמי וחושב שהשבוע אכתוב משהו על הגשם והאקלים, הרי סיפרתי לכם על הגיאולוגיה, חשוב להכיר גם את האקלים. הילד השני עייף על הידיים של אמא שלו אז הם מגיעים לפנינו, אני שומע בחצי אוזן שהגננת אומרת משהו על כך שהגן פועל כרגיל וכל המבוגרים יעברו בדיקות. בטח יש קורונה בגן אחר אני חושב לעצמי. היום גם סופיה וגם קרולינה לא הגיעו. אני מסיים להוריד את מעילי הגשם הרטובים והגננת של הקבוצה השניה ניגשת אלינו.

יש קורונה בגן. מי חולה? ילד או מבוגר. מבוגר. סופיה.

אוי לא. 

אותה סופיה שמאכילה את עדן, ומחבקת אותה ואפילו ביקשתי ממנה לתת לה נשיקות.

ואני חשבתי שאכתוב על הגשם. פתאום כל הדיון על העקרונות או העדפות נראה כל כך לא רלוונטי. בפעם הקודמת נחלקתי בשאלות של האתי מול האסתטי, והנה שניהם נראים כל כך לא רלוונטים מול הקונקרטי. הדבר היחיד המעניין עכשיו הוא שעדן תהיה בריאה. שיהיה גן. הקונקרטי הוא כל כך ממשי, כל כך נוכח, הוא הדבר בפני עצמו ואין לגביו שאלה.  וככל שהוא יותר קונקרטי, אי אפשר לקדוח בו. 

למחרת אני לא לוקח אותה לגן. היום נעשה יום כיף עם סבתא.