פרק 5 - לעבור דירה עם פילוסוף דני שלא קראתי (אבל אני יודע בערך מה הוא אמר)

סימני קליטה

יום שבת, אני רוכב עם עדן ליער קטן צפונית לעיירה הלרופ. זו עיירה מקסימה לחוף הים, שהכביש הראשי שלה מזכיר עיירות אירופאיות אחרות. פתאום אני מרגיש אחרת. במקום האדריכלות הזרה של קופנהגן, או הקושי בהתמצאות, הדברים סביבי, איך לומר, makes sense. אולי זה אחד מסימני הקליטה, לא רק שאני מרגיש יש הגיון, אלא אני חושב את זה באנגלית. אני גם שם לב שאנשים פונים אלי בדנית. זה לא שאני נראה דני (הם גבוהים ובלונדינים) אלא שגם המהגרים שנמצאים כאן מספיק זמן מדברים דנית. אם קודם נראתי כמו תייר, יותר ויותר אני נראה כמו דייר. וזה גם משהו בביטחון להתנהג באופן חופשי. אני כבר מרשה לעצמי לדלג מעל הגדר של גן השעשועים, לקצר דרכים באופניים, לדבר בקול רם, בקיצור להתנהג כרגיל. 

לקדוח בבטון

אחת מנקודות המפנה בהסתגלות היא מעבר הדירה. הנה אני נדרש לעשות משהו שאני מנוסה בו- לעבור דירה. אני יודע לסחוב רהיטים ולהסתדר כשהם אינם. אנחנו מומחים בלהפוך דירה לבית, ומסתבר שגם באיתור רהיטים באתר יד שנייה. ובכל זאת, אני מרגיש שכל דבר כאן מספיק אחר ומאתגר שאפשר לכתוב עליו טור שלם. למשל להתקין מתלה למעילים.- 

בשלב ראשון צריך להשיג מקדחה. אני שומע איש מדבר עם הבן שלו בעברית ברחוב, פונה אליו, אהלן אהלן, כמה זמן אתם גרים פה, יש לך מקדחה?

שלב שני- לקדוח בקיר. טוב סיפרו לי שהקירות כאן קשים אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך! מה זה, כל הבית ממ"ד! אחרי שהרסתי שני מקדחים ושרפתי כמה שעות יש 6 חורים בקיר, אני לא בנוי לחבר את המתלה האחרון. כנראה אין לי את הציוד המתאים או הכישורים המתאימים.

שלב שלישי- לחפש מקדחה עוד יותר חזקה. אני פוגש את השכן האמריקאי- שואל אותו "שמעתי אותך קודח לפני כמה ימים, נכון?"

"לא, לא, אני קדחתי לפני חודשיים או יותר" הוא מיד עונה

"או קי, לא בגלל הרעש,אז  יש לך מקדחה? איך הצלחת להתמודד עם הקירות האלה?"

הוא מסכים שהם קשים בטירוף, אבל הוא הצליח לקדוח אותם עם מקדחה די עלובה. כנראה שיש לי איזו טעות בטכניקה. אבל אם חשבתי שהקירות קשים, זה עוד כלום, לקדוח בתקרה, הוא אומר, זה באמת סיוט (אוי לא, איך אני אחבר את המנורות?!) את זה הוא עשה עם המקדחה השנייה שלו, שהיא ל heavy duty … אבל הכי קשה זה הקיר הזה, (הוא מצביע עליו) זה באמת בלתי אפשרי, הוא ויתר באמצע. נראה לו שזה הפיר של המעלית.

אוי איזה סתום אני. להתעקש לתלות את המעילים על הפיר של המעלית. במקרה הזה הארץ הזרה היא תירוץ די חלש. אבל בכל זאת- הצלחתי לתלות שלושה מתלים על הפיר של המעלית ושניים מתוכם גם ישרים! מגיע לי צל"ש.

ריהוט- האתי, האסתטי והדתי

בעודנו מחפשים רהיטים אני נזכר במאמר של הפילוסוף הדני סרן קירקגור. (אזהרת שרלטנות - אני מרפרר כאן למאמר שלא באמת קראתי, רק רפרפתי עליו לפני 15-20 שנה. אז אם אני לא מדייק, אשמח לתיקונים כדי שבפעם הבאה שאצטט אותו אהיה יותר קרוב לאמת.) אז קירקגור אומר משהו בסגנון שהאדם האתי ראוי יותר ממי שמתעסק ברובד האסתטי של החיים ומעל כולם האדם הדתי. האדם החי את המעגל האסתטי של החיים מקבל החלטות לפי שיקולים של הנאה, סיפוק, עניין ואושר, שזה כמובן אחלה אבל לא מבחינה פילוסופית. האדם האסתטי חי חיים בלי תוכן, משתעמם וכל פעם צריך להעלות את רף העונג עד שזה בלתי אפשרי. האדם האתי מונחה על ידי עקרונות תבוניים וערכים כלליים. המוסר המנחה אותו  נגזר מהיגיון, רציונליות. אך בגלל שאי אפשר לחיות חיים מוסריים במאה אחוז גם הוא לא יהיה מאושר. לעומתם האדם הדתי שמקבל את החובה החיצונית כפי שהיא זוכה לנחת ולחיי משמעות. 

אני מוצא חובה דתית מסוימת אצלנו- הפרדת הזבל האורגני. כל בית בדנמרק מקבל פח לפסולת אורגנית ממנו מייצרים ממנה ביו-גז, שורפים בתחנות כח חדישות ומייצרים חשמל. לפח זורקים את הפסולת המופרדת בשקית מתכלה מיוחדת שאי אפשר לקנות בסופר, ועד שגילינו איפה מקבלים אותה בחינם, ערמנו ערימות על גבי ערימות בקערות וכלים מאולתרים למינהם. יכולתי ברמה התיאורתית לזרוק במשך שבוע אחד בחיים את הפסולת האורגנית לפח הכללי, אבל לא היינו מסוגלים להעלות את זה על הדעת. זה יותר מעבירה מוסרית, זו סטייה מדרכו של עולם. זה פשוט לא אפשרי. האם יש נחת במטבח מסריח, לא ממש.

בחוויה הדתית אין דילמה, אבל ברובד המוסרי תמיד יש דילמות ולא הכל שחור ולבן. וכאן נכנס הריהוט לתמונה. (על אף שרובו לבן או בצבע עץ בהיר). בעולם הערכים שלי, לקחת חלק בייצור של משהו מיותר שייזרק מתישהו לזבל זה מעשה פסול. למשל, לקנות מיטה חדשה מאיקאה שבעוד שנתיים לא תהיה שווה כלום ואין מצב שאקח אותה לארץ ואף אחד לא יקנה אותה כיד שנייה. ובכל זאת, כשעוברים לבית צריך מיטה. אז רב הריהוט שלנו עובר את המבחן הזה כי כמעט את כל תכולת הבית אנחנו קונים מאפליקציית יד שנייה. בדילמה של מוסר מול נוחות, האתי מנצח ברב המקרים, אך יש פשרות היכן שזה קריטי. למשל במיטה של איקאה. זאת שקנינו באיכות כל כך נמוכה שבטח לא ייקח לה זמן רב להתכלות, אני רק מקווה שזה לא יקרה כשאני ישן עליה.

לעומת זאת כשאנחנו מגיעים לדילמת ה"יקר" מול ה"יפה" הסוגיה מורכבת יותר. ברובד האתי, כשמדובר ביד שנייה, זול שווה טוב. אני לא עובד, לקחנו הלוואה, סכום הכסף שלנו מוגבל, ולכן ההתנהלות האחראית היא לחסוך. והתנהלות כלכלית אחראית היא ערך ראוי. אבל לדנים יש טעם כל כך טוב בעיצוב, וכשמבקרים אצל אחרים, כל רהיט או אהיל נראה כאילו נבחר בקפידה והוא פריט חד פעמי. וגם אני רוצה. אז בסדר, לקחנו שולחן אוכל שרב הקהילה מסר, ואת כסא העבודה של מיכל אספנו מהפחים וגם את הספה של עדן. אבל מה עם כסאות האוכל? נעמוד בתור כדי לקוות לקבל את הכסאות החינמיים במרכז המחזור? נקנה כסא יד שנייה סופר גנרי ב-10 שקלים ליחידה? או שהפעם נשקיע בכסאות עבודת יד בני 100 שנה? או אולי את המהממים האלה בכחול אינדיגו? או המעוצבים של Normann Copenhagen שלכל אחד מהם רגליים בצבע קצת אחר? זה אחלה מזכרת אבל יש לנו כסאות יפים בארץ… 

(הלכנו על הכסאות ב10 שקלים. האתי ניצח את האסתטי. קירקגור היה גאה בנו.)

עכשיו אתם קוראים את זה וחושבים, מה רצית להגיד בעצם? שקמצנות היא ערך? לא רק. אלא שגם האסתטיקה היא ערך. כשכל הבית היה גיבוב של פריטים שמצאנו ברחוב זה היה די מבאס. מיכל ישבה על כסא משרדי, אני על כסא חוץ מתקפל ומתקלף ועדן על כסא ילדים, שאמנם אותו קנינו, אבל הוא בהחלט לא משתלב עם השניים האחרים. כדי להרגיש בבית צריך לעצב אותו בדמותנו. חלק מהתחושה שיש לנו נוכחות במקום היא הבחירה של מה יש בו. לא רק מה שהגיע לידנו במקרה. אז הכסאות הזולים מספקים את הסחורה הבסיסית, אבל איפשהו צריך להשקיע- באהילים, בשולחן העבודה, בספה. האתיקה הסגפנית מדכאת. עולם שאין בו מימד אסתטי הוא יותר גרוע מעולם מכוער. הוא עולם בו האסתטיקה אינה נחשבת בכלל. הוא כמו בסיס צבאי או שכונת מגדלים בפתח תקוה. מקום בלי אופי .

פעם ביקרתי חבר שגר בשיכונים ברחוב ברזיל, אלה שמול המפלצת בקרית יובל. שנים חשבתי שזהו פשע אדריכלי- הבניין הזה נמצא במיקום כל כך יפה, עם נוף מהמם לנחל של עין כרם והרי ירושלים, ובכל זאת האדריכל בחר להציב מול הנוף קיר בטון גדול ללא חלונות. וגם לכיוון הרחוב כדי שחס וחלילה העוברים והשבים לא יהנו מחוויה אסתטית בעוברם מול השיכון. והנה, הפלא ופלא, הבית בפנים מעולה! החלוקה הפנימית, זרימת האוויר, תחושת המרחב, נעים להיות שם! מבחינה פרקטית, תפקודית, זה בית מעולה. במישור האתי הבית הזה מצוין, הוא נותן דיור טוב ובר השגה, חוסך אנרגיה על חימום וקירור ומנצל באופן מקסימלי את השטח עליו הוא מונח. מבחינה אסתטית…. ואם כבר בחרנו לגור בקופנהגן ולא בשיכוני ברזיל, אז למה לא להנות מהאסתטיקה הנורדית? מעבר לכביש, מול שיכוני ברזיל נמצאת המפלצת. המפלצת היא רק אסתטיקה, השימוש היחיד שלה הוא להתגלש במגלשה גבוהה. לשם כך בנתה סביבה האמנית פסל צבעוני, מרגש, קצת מצחיק קצת מפחיד (שזו גם החוויה של הגלישה במורד הלשון של המפלצת שהיא מגלשה ממש ממש גבוהה). החוויה האסתטית מכניסה משחק, כיף, וקלילות. אני מתאר לעצמי שבבית של קירקגור לא היה הרבה אור והקירות היו קשים כמו פיר של מעלית והיה קר בחורף ובטח במקום כירת גז היה לו רק אינדוקציה. וגם לא היה לו שטיח בזה אני בטוח. 

אני מקווה בשבילו שבשבוע הבא הוא יתלה איזה אהיל יפה אבל עם מכה קטנה בצבע מעל לשולחן האוכל, ויעמיד איפשהו פינת עבודה עם שולחן ענתיקה, ויסדר סוף סוף את המבואה ויהיה לו הרבה יותר נחמד.