פרק 4 - דמעות של חזירים

חזיר בוכה

בשבוע האחרון לפני המעבר לדירה החדשה מיה באה לבקר אותנו. זה נותן לנו אוויר. קצת חברה, קצת יוצאים להסתובב. למשל היא משכנעת אותי ואת עדן ללכת לאקווריום. לא הייתי מצליח לעשות את זה לבד. הוא באמת מהמם, על הים, עם המון דגים מיוחדים ומבנה משגע. עדן נהנית אבל גם מפחדת מהדגים הגדולים. ואלו הזוכים בתחרות הדג המפחיד ביותר: במקום השלישי דג נהרות עצום, לפניו כריש פטיש והייצור המפחיד מכולם, לצידו אי אפשר לשהות אפילו רגע- לוטרה. מיה גם מביאה קפה שחור משועפאת שמציל אותנו בתקופה קשה. גם כי עדיין ךא מצאנו קפה סביר לשתות פה, אבל גם כי אנחנו עייפים גמורים. האור מהרחוב חודר לנו לחדרי השינה, עדן מתעוררת בלילה, המון אנרגיה הולכת על להבין מה קורה ולהזהר לא להרוס את דירת ה airBNB  (כבר איבדנו כוס וצלחת של ילדים, שברנו קערה, השארנו כתמים על הספה, שולחן האוכל ומשטח העץ במטבח, ולסיום קרענו עמוד בספר על היום הקשה של פוסטמן פט או כפי שעדן קוראת לו - כוסמן פט מכה ביד.) 

אחת מתופעות העייפות היא התמכרות של עדן לטלויזיה. היא פותחת כל יום בשעה של מה שהיא קוראת לו "חזיר בוכה". חזיר בוכה הוא שם כללי לכל מיני סרטוני יוטיוב מעיקים: שירי ילדים בדנית שחשבתי שיעזרו לה עם השפה, אך הם מלווים באנימציה מחרידה של חיות בחיתולים בתנועות מאוד לא טבעיות למרות שהאנימטור הקפיד שכולן ימצמצו, ואף פעם לא כולן ביחד. כולל תשעת הבקבוקים. שירי ילדים באנגלית מונפשים בדמותה של משפחה אמריקאית קיטשית מהפרברים. ג'ורג' הסקרן. בננות בפיג'מות בגרסה האוסטרלית המאוירת. והנורא מכולם - מועדון החברים של מיקי מאוס. אין לתאר את הזוועה הזו. וכמובן- אוסף קטעים בו הדמויות מפפה פיג בוכות. שעה בבוקר, שמסתיימת בקושי או על ידי השיר מסביב לעץ התות או בבכי :"לא עץ התות! אני רוצה חזיר בוכה!". קשה לעמוד מול הדרישה לראות סרטונים כשאני קם הפוך וכל מה שאני רוצה הוא לנקר לידה לצלילי den julen pa bussen drejer runt runt runt. יש לציין שלזמר של שירי הילדים הדנים מנעד ווקאלי מצומצם מאוד והוא ממש מתאמץ בגבוהים ובכלל די מזייף. אז פעמיים שלוש ביום או שהחזיר בוכה או שעדן בוכה או שכולנו מתמסרים ליוטיוב ולקולו הרועד של הזמר הדני.

מעבר דירה

עברנו דירה בתוך קופנהגן לבית שבו נחיה מעכשיו. מדהים כמה הבדלים תרבותיים יש בדבר הקטן הזה. למשל, המצאה גאונית- הובלה על מונה. כמו מונית. אני פוגש אותו למטה אחרי שכבר הוצאתי לרחוב את כל הציוד שלנו: 4 מזוודות, 2 תיקים, מדפסת, מיטת ילד מפורקת, עוד כמה שקים ושזלונג שעדן אספה מהרחוב. בדרך עברנו בעוד דירה, אני והמוביל מורידים מקומה רביעית ספה שנפתחת למיטה, מובילים את כל הסיפור לבית החדש, והתענוג הזה מסתכם ב- 300 ש"ח בלבד! ועוד אומרים שזו עיר יקרה.

אבל הפער הגדול הוא בתחום התאורה. מי חשב לעצמו שנגיע לבית שאין בו מנורות?! לא רק שאין נורות או אהילים, זה אפילו זה שאין בתי נורה, אלא שגם שני הכבלים האלה שיוצאים מהתקרה אינם! או קי, מודה, הזהירו אותי שיש אופציה כזו, אבל אפילו לא ידעתי איך לשאול את חברת ההשכרה דבר כזה- האם יש בבית מנורות? כי ברור להם שאין מנורות. הגישה הדנית לתאורה היא שונה- אין מנורה במרכז התקרה שמציפה את החדר באור, אלא יש אור עדין שממוקם בדיוק מעל השולחן או הספה, וכל מנורה היא פריט שנבחר בקפידה, כמו… בעצם כל פריט בבית הדני. פרט למוצרי החשמל, זה סטנדרט לקבל דירה עם מקרר, מדיח ומכונת כביסה. 

מכונת הכביסה היא אחת הנקודות הרגישות במעבר הזה. בבית הקודם היתה חצר פנימית מושלמת. זה היה מעין בלוק מרובע וגדול (בערך 140 דירות) סביב חצר פנימית מגוננת מדהים. בחצר היו מתקני משחקים לילדים, מגרש פטאנק, פינת ברביקיו, ספסלי פיקניק, ארגז חול, דשא עם שער כדורגל, פינת מחזור עצומה, המון תלתי אופן ובימבות לילדים וחדר כביסה. חדר כביסה עם 8 מכונות ו5 מייבשים, מתוכם לרב 3 עובדים ושניים מקולקלים. יכולתי להגיע עם כל הסל, ולהפעיל שלוש מכונות במקביל- אחת כותנה, אחת סינטטי ואחת צמר. להעביר למייבש, לתלות בחדר הכביסה, להנות בבית מהשקט וגם לפגוש אנשים ולשוחח איתם על תוכניות כביסה. זה שיא השיחה שאני מצליח לבנות כעקר בית עם אנגלית בינונית, האמת שאני מוצא את זה מעניין מאוד. מצד שני, לדנים חשוב מאוד לשמור על יחסים נכונים בין שעות העבודה למנוחה והם הקפידו לסגור את המכבסה האוטומטית כל ערב ב11 כך שלפעמים נאלצתי לקום מוקדם לתפוס את המייבשים לפני השכנים.

בבית החדש יש מכונה קטנה שהיא גם מייבש שמשאיר לבגדים ריח רע. ומרעישה שחבל על הזמן. מצד שני הבית הזה שלנו. לא צריך לפחד מהרגע שבעלי הדירה יחזרו ויגלו את הנזק. ואפשר לבחור את הרהיטים שלנו, את המיקום שלהם, קשה לתאר את הפער. ברמה הבסיסית ביותר- המיטה נוחה יותר לעדן והתאורה מהרחוב לא נכנסת לה לחדר וכולנו ישנים יותר טוב בזכות זה. קצת קשה להפרד מהשכונה שלמדנו להכיר והסופר הקבוע וגן השעשועים עם המדורה, אבל מצד שני בפארק כאן יש אגם גדול, טרמפולינות, חורשה עם סנאים, מדשאות אינסופיות, ועוד המון מתקנים שעוד לא גילינו. בעיקר כי הטרמפולינה כל כך כיפית. גם למבוגרים.

אה, ועוד משהו, כשהגענו לא היה אינטרנט, אז אי אפשר היה לראות חזיר בוכה. נוצר סטטוס קוו חדש- בבית הזה אין טלוויזיה. אין מה לעשות, פשוט אין. ובין רגע הצורך נעלם, חזרנו לקרוא סיפורים ולצייר.

Nørrebro

אז אם כבר מעבר לשכונה חדשה, כמה מילים על המקום שעזבנו. קופנהגן מחולקת לכמה רובעים בצורת כף יד. המרכז העתיק הוא מרכז היד, ויוצאות ממנה שלוש אצבעות - אוסטרברו -המזרחית, השכונה המבוססת יותר מבחינה היסטורית, ווסטרברו -המערבית, ונורברו הצפונית. כיום מחשיבים גם את האי אמגר כאגודל. בתוכנית האצבעות של קופנהגן היה שטח ירוק בינהן, אך כיום רובו פרברים וסוכניות למכירת רכב (שלא ברור לי מי נוסע בו כי כולם על אופניים). אבל נשמרו הרבה שטחים ירוקים בתוך השכונות ובין הפרברים הממשיכים את האצבעות החוצה מהרבעים האלו.

נורברו ידועה כשכונת המהגרים. היא היתה השכונה הענייה יותר. עד לפני עשר שנים היא נחשבה לשכונת פשע לא נעימה. אבל אז עיריית קופנהגן שמה לב כי בעוד שבכל העולם הצפון עשיר והדרום עני בקופנהגן השכונה העניה דווקא מצפון. זהו מצב שיש לתקן ולכן העירייה השקיעה המון כסף בפיתוח השכונה הצפונית. גני שעשועים מתוחכמים, גגות ירוקים, מרכזים קהילתיים, רשת של פארקים ושבילי אופניים, כל מה שהכי חדש ונחשב בתפיסת העירוניות יושם בשכונה הזו, וזה עבד מעולה. תחשבו על שכונה שגרו בה מהגרים עניים, פאנקיסטים ואנרכיסטים והיפים עם תפישות קהילתיות וירוקות, נגיד כמו שפירא בתל אביב. ופתאום העירייה משקיעה בהם הון. בונה גן שעשועים שהוא פינת חי עם תרנגולות ועיזים וארנבים ותמיד יש שם צוות שעובד עם הילדים. או ציר אופניים והולכי רגל בלבד שחוצה את כל הרובע ומחבר אותו לחלקים אחרים של העיר (כולל מחלף אופניים). מרכז קח תן באחזקת העירייה, ועוד ועוד. 

כשמסתובבים בנורברו אפשר לחשוב שכל קופנהגן היא קוסמופוליטית, שמאלנית ופרוגרסיבית. כל מיני מרכזי אקטיביסטים ליד פארק שעוצב בשיתוף ציבור גורם לי לתהות למה בכלל צריך אקיביסטים כשהמקום הזה כל כך בעד האזרח. אבל אם יוצאים קצת החוצה מבינים שהתמונה יותר מורכבת. למשל נציג חברת האחזקה ממנה אנו שוכרים את הדירה בבית החדש הוא דני מבוגר בכפכפים וגרביים שמסביר לי על הבית בליווי הערות שובינסטיות ומבקש שאם אראה את הצוענים מחטטים בפחים אגרש אותם. שילכו לחפש במקום אחר. וגם הביטוי "שכונת מהגרים" הוא בעייתי. כי גם באוסטרברו יש הרבה זרים, אך אלו נקראים internationals. המערביים הלבנים הם אזרחים בינלאומיים, הערבים והאריתראים הם מהגרים. פגשתי שני אנשים שעובדים באו"ם, הלבן גר באוסטרברו והשחור בנורברו. אחד הוא אינטרנשיונל והשני נקרא מהגר.

עוד דבר מוזר, הפארק הגדול בנורברו הוא בית הקברות. הוא מלא עצים ומדשאות, וסנאים, ובחלקים העתיקים שלו אנשים משתזפים ומבלים עם הילדים ובית הספר הסמוך מסתובב ולומד על האנשים שקבורים שם, על הטבע ואולי עוד דברים. כל הדנים המתים שאני מכיר קבורים שם- הנס כריסטיאן אנדרסן סופר הילדים, סרן קירקגור שהיה מראשוני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ונילס בוהר הפיזיקאי שניסח את מודל האטום המודרני וגם שיחק בנבחרת דנמרק בכדורגל. בעצם אם יקברו שם בעתיד את שמייקל האב והבן כל הדנים המפורסמים שאני מכיר יהיו בבית הקברות הזה.

אמנם גרנו כארן רק חודש, אבל כאמור, כל הדנים שאני מכיר שם, וגם המאפייה שלי, וגן השעשועים הקבוע ופינת המדורה ותחנת הרכבת התחתית ובית הקפה שלא אחזור אליו יותר אלא אם זה יהיה ממש מצב חירום. אני יודע איפה לקטוף חבושים, איפה לחפש סנאים, איפה קונים טחינה לבנונית ואיך נוסעים באופניים למרכז העיר. פתאום לעבור למקום שעוד לא גילינו את הקטע שלו (חוץ מהטרמפולינה) זה תחושה מעורבת. מצד אחד נורבו מאוד ערבית והיחס לא תמיד נעים לישראלים. וליד הסופר שלנו היתה חבורת שיכורים קבועה. מצד שני, יש לי חיבה למקומות המלוכלכים האלה, הלא מסודרים עד הסוף. אולי כי אני קצת כזה, מבולגן, לא מתוכנן, קצת לא שייך. ואולי כי יש בהם פוטנציאל לצמיחה של הבלתי צפוי. ואולי סתם התרגלתי. 

גן עדן

עוד משהו קרה השבוע, והוא שובר השוויון האמיתי של השבועיים האחרונים- עדן מתחילה ללכת לגן. עוד לפני שקיבלנו את האישור הבירוקרטי, הסכימו שנצטרף לגן היהודי. זו כבר אינדיקציה מעודדת על הקהילתיות והאמון שיש בו. אנחנו מגיעים ביום הראשון, עם האבטחה וחומות הבטון והמצלמות אפשר לחשוב שמדובר בגן בחברון ולא בפרבר שקט של העיר הבטוחה בעולם. החצר יפה מאוד, אבל הילדים משחקים בפנים. בגישה הדנית ילד עד גיל שלוש הוא עוד תינוק, אז עדן בקבוצה של הקטנים בה אין הפעלות אלא הם פשוט מסתובבים ומעסיקים את עצמם רב היום. הגננת לא מרשימה אותי במיוחד. היא לא יוזמת שום דבר, לא יודעת איך לגשת לעדן. היא מתביישת לדבר איתה אנגלית, ועדן לא מבינה כלום בדנית. ועם כל זאת- עדן מאושרת. היא משחקת עם הצעצועים ורצה למטבח ולבובה ורואה את הילדים, היא בהיי. אחרי שעה אנחנו אמורים לחזור אבל היא לא רוצה. טוב, כנראה משהו שם נכון. למחרת אנחנו נשארים גם לאוכל. מוציאים לחם שחור עם חמאה היא מסתכלת עלי מודאגת- מה זה? ואז לחם עם גבינת שמנת וביצה ושפריץ של מיונז- מה זה? ואז איזה תחליף בשר שקוראים לו קוון ואת זה אין סיכוי שהיא תאכל. אבל אחרי כמה רגעים של שוק היא מורידה את המיונז, מלקקת את גבינת השמנת באצבע ומבקשת מנה נוספת של קוון. בכל זאת כל פעם כשאני מנסה להתרחק רגע היא פורצת בבכי. מבחינתה גם אני בא לגן. זה מובן, היא צריכה תרגום, והיא רגילה להיות איתי כל הזמן. ביום השלישי היא כבר רוצה להשאר לישון. וואו, איזה יום מוצלח! אבל אז הגננת יוצאת לחופשה של ארבעה ימים. נו באמת…

בערב מיכל מסבירה לה שגם בגן הזה היא תשאר לבד כמו בגן בישראל. הרעיון הזה מזעזע אותה ולמחרת בבוקר היא נצמדת אלי ולא מוכנה ללכת לאף סייעת או גננת. אבל לאט לאט היא מקבלת את זה. יש שם איזה קטע מוזר של המון בעלי תפקידים בגן, אז מישהי עם שיער לבן שאחראית על יותר מגן אחד באה לבנות איתי תוכנית. עם כל הכבוד לאירופאיות שלהם, לתכנן את הקליטה רק אחרי שעבר כבר חצי שבוע זה לא ממש מסודר. היום אני יוצא ל45 דקות וחוזר. אני מסביר את זה לעדן והיא מקבלת את זה בלב כבד. 

יצאתי לקנות ברגים. מודה, אני במתח. אני מגיע לגן ומקשיב- היא לא בוכה. אני נכנס בשקט. היא עם הגב אלי, הסייעת קוראת לה סיפור בדנית, והיא שואלת אותה על כל דבר מה זה. עוברת לסיפור אחר. אני יושב בצד בשקט. מאושר. פתאום היא מבחינה בי. מרימה את הראש לאט ושולחת מבט נבוך. ושוב מחייכת חיוך קטן וחוזרת לספר, כאילו היא אומרת לי - הצלחתי אבא- לא בכיתי, אפילו כיף לי כאן. וואו, אני בוכה מהתרגשות. דמעות ממש שצריך לנגב במטפחת.

למחרת זה לא מצליח אבל ככה זה. ברור לי שהיא רוצה להיות שם ושטוב לה. בסדר, אז קבלת השבת גלותית משהו, והגננת אנמית, והאבטחה היסטרית, והם לא באמת יודעים עברית בקבוצה שלה, והאוכל מוזר והיא לא יודעת איך לבקש עוד מלפפון. מבחינת עדן זה מקום נפלא.

סוף דבר

הקליטה ממשיכה בעליות ומורדות, אחרי היום המוצלח מגיעים יומיים קשים, אבל עדן רגועה יותר. אני עדיין קצת מסויג מהגן אבל אופטימי. אני מרגיש שיש משהו משעמם ביומני מסע שמספרים על טיול במקום משונה ומופלא. וגם הדם הפולני שלי מתקשה לסיים את הסיפור בנימה אופטימית, על הטוב אני חש צורך להסתייג, ולספר כמה קשה. הרי כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו ומשעממות כמו חזיר בוכה. ועם זאת, אני חייב להודות שהטעם כרגע מתוק. הקושי ניתן לנשיאה, והכיוון נראה טוב.

אגב, במקום חזיר בוכה, הביטוי שעדן חוזרת עליו הכי הרבה עכשיו הוא  "תינוק שמייח!"