פרק 35: הביקור

A family driving to the airport,

The bustling city streets in the dark.

A sense of joy and excitement in their hearts, 

As they journey towards a spark. 

The taxi drives away from the home,

Into the unknown future ahead. 

Beautiful lights twinkle like stars, 

Anxious for what lies ahead. 

The clock strikes twelve, indicating the dawn of a new year, 

Bringing joy and promise to all who hear. 

But as the family looks out of the window, 

They can only silently hope that this one will be better than the last year.

בפרק הקודם סיימתי עם שיר לא מאוד מוצלח של הבינה המלאכותית אז רציתי לפרגן לה עם השיר הזה, בו החסרון היחיד הוא חריזת המילה עם עצמה. וכמובן העובדה שהוא רק שיר מתחזה, הוא רק נראה כמו שיר, בעוד שהבוט לא מבין את המשמעות של המילים שכתב. זו קליפה של שיר שהמשמעות שלו מעורפלת,  ואולי זה מה שהופך את השירים של הבינה המלאכותית לטובים כל כך. יש בהם פן מסתורי ולא ברור שגורם לי כקורא לטעות ולחשוב שמסתתר מאחוריהם משהו שיש לגלות, בעוד שלמעשה נפערת שם תהום ענקית של חוסר משמעות, חלל פנוי, ריק.

יש משהו מטעה גם בכתיבה של היומן הזה. או אולי לקרוא לו מכתבים? או בלוג? לא יודע. כך או כך הוא הרי לא משקף נאמנה את המציאות. פרקים מסוימים תופסים נפח גדול של עמודים רק כי יש לי באותה תקופה זמן וסבלנות לכתוב. ולעיתים אני לא מגיע לכתוב ואז הפרק נשלח בדיליי ומספר על מה שקרה לפני כמעט חודש, בינתיים הוא הולך ומתארך ולכן מתעכב עוד יותר ואז אני אומר, די, צריך להוציא אותו, והפרק הבא נהיה קצר וקומפקטי למרות שאולי קרו המון דברים ואולי גם חשובים מאוד, אבל כבר אי אפשר לכתוב אותם. בפעמים אחרות את הדברים הגדולים ביותר אני לא מספר כי הם אישיים מדי, ואז אתם מקבלים הצגה ריקה כמו השיר של הבינה המלאכותית.

אז הנה הפרק על הביקור שאפשר היה לכתוב עליו הרבה יותר אבל בגלל שהפרק על החגים היה כל כך ארוך כאן נסתפק בתקציר העניינים.

חוויה לא אסתטית

יש ! טסים לישראל! עדן מכריזה בהתרגשות כשאנחנו מעירים אותה בשלוש לפנות בוקר ומזנקת מיד מהמיטה. ובדרך כלל כשקמים בשבע היא בקושי יוצאת ממנה. בכל זאת מהרגע הראשון של הנחיתה בישראל משהו מרגיש לא בסדר. בעיקר בחוויה האסתטית. הכל כל כך מכוער. זה ברמת הפונט שבחרו לכיתוב בשלטים שאני רואה בחלון. מה זה, AHARONI? בחרתם בו רק כי הוא מוקדם ברשימה? כנראה שכן כי יש כאן גם הרבה ARIAL. איזה פונטים מכוערים, פשוט אלימות לעיניים. שדות תעופה ברחבי העולם הם חסרי ייחוד. כולם נראים אותו הדבר, אפילו הרמפה היפה בנתב"ג, זו שרואים בה את האנשים הולכים אל הטיסה היוצאת כשאנו הולכים אל טיסתנו, אילו היינו מורידים את הפסיפס מהקיר, או את הפרופגנדה הפטריוטית בצילומים של הטיסות היוצאות, לא היה שום רמז לכך שאנו דווקא ישראל. מה כן חושף את מיקומה? מעבר לחלון גופנים מכוערים, גינון רשלני ושמש חזקה. 

 המחדל האסתטי מלווה אותנו גם בדרך צפונה. הרכבת מגיעה בזמן ואפילו יש מקום לשבת, ושכנתנו לקרון מתעניינת בנו ומכבדת את עדן בקרוטונים, אבל בניגוד לדנמרק בירת העיצוב והתכנון הכל כאן כל כך לא מתוכנן ולא מעוצב. בנייה חדשה מהירה שנועדה רק לגרוף רווחים לקבלן. כאילו אף אחד לא חשב על האנשים שצריכים לגור כאן. "איזה בית מכוער!" עדן מצהירה, ואני מוטרד מנוכחותם המוגזמת של גדרות. המון המון גדרות. גדרות מכוערות שלא רק שהן מצמצמות את יכולת התנועה שלי במרחב הן גם מגושמות ונראה שלא ניסו בכלל לחשוב על פתרון חלופי. זולות, גבוהות ממה שצריך, תיל מיותר או שוב בחירה מתוך קטלוג מצומצם בלי מחשבה. אין סיבה שגן שעשועים יוקף בגדר בגובה שני מטר, ילד גם לא יעבור מעקה בגובה 60 ס"מ כדי לרוץ לכביש. אולי גם אפשר לבנות אותו מעץ.

אנחנו מגיעים לגליל, וכמו שבמטריקס אנשים חווים את החיים בגיל שהם מדמיינים שהוא גילם, כך אני זוכר את הגליל של ילדותי. כל רגע בנסיעה חושף לי כבישים ושכונות חדשות שלא הכרתי או שכחתי מקיומם. במעלות בנו שכונה על בור הסלמנדרות, התרחבות של אבו סנאן על הגבעות שמעל המאג'נונה, כפר ורדים על החורשה בה היינו מלקטים אורניות ועל פינה אחרת שאהבתי לישון בה בחוץ. בכליל כל כך הרבה מכוניות שאי אפשר ללכת על הכביש. הכל צפוף, ושוב, מתקיף אותי בכיעור. 

השיא של הפשע האסתטי והתכנוני פוגש אותי בתל אביב. רכבתי באופניים בשביל בדרום העיר, שנגמר לפתע ומצאתי את עצמי על המדרכה. על האופניים בלי שביל אופניים, בלי מעברי חצייה. נותר לי רק לחצות באין כניסה, אין רמזור ונגד כיוון התנועה לתוך רחוב סלאמה הסואן. זה כל כך מטופש, אז למה בכלל שמתם שם שביל אם הוא לא מוביל לשום מקום?! וכל זה כדי להגיע לרחוב סלאמה- שילוב מנצח של רעש וצפיפות ופיח על הקירות.

כשעדן ואני עוברים באחת השכונות החדשות של תרשיחא לקנות משהו במאפיה היא אומרת לי- "אבא, איזה בתים מכוערים"

"כן…" אני עונה

"בוא ניסע מפה. אני לא אוהבת את הבתים האלה."

ביקור הוא לא חופשה

יש משהו שצריך לומר- ביקור אינו חופשה. מסתבר שכל מי שחי בחו"ל יודע את זה. כל הישראלים שאנחנו פוגשים, זרים אחרים, אפילו מי שאנחנו נתקלים בו במקרה במטוס. בחופשה נחים, בביקור באים לפגוש אנשים ולכן הרבה מתאכזבים שלא יצא לפגוש אותם או לפגוש מספיק, ואחרים משתלטים על נפחים גדולים מדי של זמן, בבוקר יושבים בחוסר מעש מחכים שהאנשים שחיים את השגרה שלהם יסיימו את העבודה ואחהצ רצים בין תוכנית לתוכנית. נוסף על כך, לא היינו שנה בארץ והמחויבויות נערמות- ביקור אצל רופא עיניים, כי בדנמרק צריך לחכות חצי שנה לתור, ואם כבר אז גם בדיקה שגרתית לעדן אצל רופאת ילדים שגם מדברת עברית, וצריך למצוא שוכר לדירה ומיכל נוסעת לפגישות עבודה עם עיריית תל אביב, ויש אזכרה וארבעה ימי הולדת, תינוקות שעוד לא פגשנו,ועוד ועוד. 

אחד הביקורים שנהפכו למטלה הוא הביקור אצל סבתא שלי. . בדרך שוב נחשפתי לטמטום התכנוני בישראל- הדרך בין רכבת בית יהושע לאחוזת פולג נמשכת ברגל כ20 דקות. אבל מתישהו במושב נגמרת המדרכה בצד המערבי ואני עובר לצד המזרחי של הכביש. ליד השער באמצע המדרכה חוסמים אותי אקליפטוס ענק וסלע. אחרי שצלחתי אותם, ונשארתי בגדה המזרחית כי במערב אין מעבר לצד השער, אני מגלה שאת מעבר החצייה המרומזר שחוצה את הכביש המהיר, העמידו דווקא בצד המערבי של הצומת ואני נאלץ לחצות שוב את הדרך של המושב. למה? למה לא שמתם שני מעברי חצייה? או לפחות את המעבר היחיד בצד שאליו אני מגיע עם מדרכה? 

אוי דנמרק דנמרק בירת התכנון. מי היה מאמין שאתגעגע לרחובות שלך, לשבילי האופניים והסדר האירופי? אני שוקל להציע לבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד לדין אנשי תכנון ישראלים. זה פשוט פשע נגד האנושות. 

הפוך

"יש! טסים לדנמרק!" עדן מכריזה בהתרגשות כשאנחנו מתארגנים לסוע לשדה התעופה. אחרי עשרה ימים היא כבר מתגעגעת הביתה, ואותה התרגשות אוחזת בה כמו בדרך הלוך. 

כשנחתנו חזרה בדנמרק שוטרת קשוחה בדקה לנו בקפידה את הדרכונים. ביקשה עוד ועוד תעודות ובחוסר חשק מופגן אישרה לנו להכנס בשערי ארצה. קבלת הפנים הלא מזמינה הזו הפתיעה את מיכל, היא הרגישה את האמירה הסמויה- זו לא הארץ שלך, את לא רצויה פה. היציאה מהמטרו אל האויר הקפוא, הרוחות וגשם, לא היתה קבלת פנים נעימה כלל וכלל. גרועה מהירידה מהאוטובוס בתחנה מרכזית ירושלים. הדברים האלה עמדו בניגוד גמור לשמש המלטפת בחורף הישראלי, הרצון של כולם לפגוש אותנו, ושל כל עובר אורח לשמוע על החיים שלנו ואיך שם בדנמרק, ולייעץ לנו לא לחזור, כי למרות שזו הארץ שלנו, המצב כל כך גרוע לדעתם, והם (אותם אנשים שזה עתה פגשנו) רוצים כל כך בטובתנו. שנינו נזכרנו בסוף הביקור שעצם העובדה שבארץ אחת אנו חשים אי נחת אינה מספיקה כדי להפוך את האחרת לנעימה.

אז איך שם בדנמרק? שואל אותנו עובר האורח,

אתה יודע, כל מיני דברים. חיים.

*תמונת הרקע נוצרה בידי AI (כאילו שלא רואים)