פרק 3: לו"ז, ויקיפדיה ומטאטא

קר לי

ביום ראשון אני לוקח יום חופש מאבהות ויוצא לסידורים. אחרי בזבוז זמן באיקאה, חרשתי את העיר ופרבריה באופניים בין חנויות יד שנייה למותג מעילי הגשם הדני המפורסם, כדי להתארגן על  מעיל גשם ובגדים חמים. למחרת אני יוצא מרוצה עם המעיל החדש אבל הטמפרטורה כבר ירדה ל12 מעלות, ואני מצטער שיצאתי בלי גטקעס. אנחנו יושבים בבית ומחכים שיבוא היום הזה, עליו שמענו, שבו ועד הבית מפעיל את ההסקה המרכזית. הרי כל הדיוט יודע שכאן באירופה יודעים לחמם ולא קר בבתים, אז למה קר לנו? אז מיכל מנסה לסובב את ברז העוצמה בהסקה ומה מסתבר- היא עובדת! וגם שהחלונות לא היו סגורים…

אז זהו, כבר לא קר לי. בינתיים.

homeschooling 2

אחרי השבוע הקשוח שסיפרתי עליו בפרק הקודם ( קישור לפרק 2), הלו"ז נטמע. זה נותן הרבה נחת לי ולעדן. ברור מתי מטיילים, מתי משחקים, מתי ישנים (הייתי רוצה לומר ברור מתי אוכלים אבל מסתבר שהתשובה לזה היא- כל הזמן). כשאני מספר לה מה עושים היום היא מוכנה לעזוב את הטלוויזיה בשמחה ואפילו קוראת "יאללה!". באחד הימים יצאנו מגן השעשועים והיא אמרה לי - אבא, היה כיף פה. לאחר מכן בארוחת הצהריים היא אומרת "ממ! טעים! טעים לי!" אני מרגיש הצלחה ונחת.

אני גם מצליח לקבוע עם ישראלים אחרים שגרים כאן. נפגשנו עם אמא וילד בן 4. הוא כל כך מתרגש לדבר עברית, שהוא נצמד אלי ולא שותק אפילו כדי לקחת אויר. אמא שלו מנסה להרגיע אותו, ומהרגע שהוא מוריד הילוך אנחנו, ההורים, לא מפסיקים לדבר. בינתיים הילד לא ממש מבין איך לשחק עם התינוקת הזו אבל עדן בעננים ופשוט הולכת אחריו ועושה מה שהוא עושה- מאכילה את הברבורים, בונה סירות עשבים, מכה עם מקלות, זוללת פטל (טוב את זה היא עשתה ביוזמתה ברגע שהיא שמעה שיש שם פטל). רעות האמא עכשיו יוצאת ממצבי- חודש וחצי עם הילד בבית. היה נחמד לשמוע חוויות דומות, בעיקר של קשיי הקליטה. היא נותנת מילים לדברים שחוויתי ולא הצלחתי להגדיר. למשל לכך שעד כמה שהדנים אדיבים ושומרים מרחק במדרכה, בשביל האופניים הם נדחפים, עוקפים, מעירים הערות ועושים פרצופים. לחצות את שביל האופניים בפארק זה אתגר דומה להשתלבות בכביש הראשי של כפר יאסיף או רחוב יפת ביפו. 

בלילה מתחילים לימודי הערב שלי. כדי למצוא פשר לכל החידה מסביבי אני מתחיל ללמוד. קודם כל גיאולוגיה- המסלע מתחת לקופנהגן הוא גיר עם כיסי צור, אך הקרקע נוצרה על ידי סחף של קרחון. היבשה עלתה מהעומק לאחר עידן הקרח האחרון בתופעה שנקראת Post-glacial rebound ומשמעה שהאדמה שנלחצה לעומק בגלל משקל הקרחונים עולה למעלה כשהם נמסו. טירוף. במפות מהמאה ה18 אפשר לראות איך העיר היתה מוקפת חפיר אך במאה ה-19 החלו לצאת מהחומות, בדיוק כמו ביפו וירושלים, וסתמו את רב החפיר, חוץ ממקומות שהוא נשאר כזכר בפארקים. ברובע העתיק יש גם כאן חיקויים של רומא מתקופת הרוקוקו אך כיום כולו מרכז קניות לתיירים. המילה "דנמרק" קשורה כנראה בשפה קדומה ליערות והביצות שהיו כאן. המהפכה החקלאית התרחשה כאן רק ב3900 לפנה"ס, ועידן הברזל רק במאה ה4 לפנה"ס.  

עקר בית נואש

ובכל זאת הדבר שהכי מציק לי הוא היעדרו של מטאטא. לא רק בדירת הairbnb שאנו נמצאים בה אין מטאטא, אלא שבעיר כולה קשה למצוא אותו (שלא לדבר על מגב). ועדן מביאה כל יום מהגן שעשועים גרגרי חול, ושואב האבק גדול ומרעיש, לו יכולתי פשוט לטאטא רגע כמו בן אדם! עבור כל פירור שנופל מארוחת הצהריים אני צריך לזחול על הרצפה עם מטלית,  ואז עדן מתרגשת "אני רוצה לנקה". לנקה, אגב, זה כמו לנקות רק שבמקום לאסוף את הלכלוך מורחים אותו על רדיוס גדול יותר. אני מוצא עצמי משתמש במטאטא הצעצוע שלה כדי לאסוף לכלוך. וזה לא יעיל.

קווים לדמותו של עקר הבית הנואש: המפה המנטלית של השכונה מצטמצמת למרחק הליכה קצרה. קצב התנועה הוא קצב של ילדה בת שנתיים, וכדאי לחזור הביתה לשנ"צ ולהיות במרחק סביר מאוכל. אז הרעיון של "לראות את העיר" יורד מהפרק. פסגת השאיפות הוא להספיק לסדר את הבית כשהיא ישנה לתת power nap של 15 דקות ואז להגיע לסידורים אחרים. אני מבין באיזשהו מובן את סימון דה בובאר- אישה לא נולדת אישה, היא נעשת כזו. והנה, אני לכוד באותו מבנה חברתי שיצר את האישה של העולם הישן ונעשה כזו. 

אז חברי הגברים, בואו אספר לכם קצת מה זה אומר להיות אישה: זה לוותר על הקריירה שלך כי ממילא הוא מרוויח יותר ואז להשאר בבית עם הילדה בסגר, או ללכת בעקבתיו לרילוקיישן כשאין לך שום סיכוי לעבוד במקצוע שלך, וכבר ירדת למעמד של פועלת בלתי מוכשרת. אם גם הילדים בתמונה את ננעלת בבית. כעקרת בית שיא השיחה האינטלקטואלית שלי היא דיון עם ילדה בת שנתיים בסגנון איזה צבע זה או לספר עשר פעמים את האריה שאהב תות. ואז בסוף היום את מותשת, רצת כל היום אחרי הילדה, היית בריכוז שיא שהיא לא נופלת או נדרסת או טובעת באמבטיה וכו', בישלת, ניקית, החלפת בגדים, כביסה, תלייה, מייבש, והוא חוזר הביתה מהעבודה החשובה באמת. ה"עבודה" מייצרת כסף, מפרנסת, מביאה לחם הביתה. ה"עבודה" מייצרת אימפקט בעולם, היא הגשמה עצמית ויצירה בעלת משמעות. לעומת זאת ה"עבודה" של עקרת הבית בלתי נראית. יום מוצלח הוא יום בלי תקלות. אין מעבר. השיא הוא- יש אוכל והבית נקי. והרי זה הסטנדרט, לא שמים לב. הוא לא יודע כמה התאמצת לשאוב בלי להעיר את הילדה. הוא לא יודע שיש הוראות כביסה נפרדות לכל בגד. ואז מיכל אומרת לי משהו בסגנון-אני עובדת ולומדת ועוד צריכה להיות אמא ואתה רק צריך להחזיק את הבית והבית אפילו לא מוחזק. 

זהו, אני מאבד את זה. צד אחד בי מתפוצץ מכעס. אבל צד אחר רואה בזה אתגר. עכשיו באמת אני רוצה שהבית יהיה מתוקתק. אבל אין לי מטאטא.

וואלה, לא מעניין אותי לראות מוזיאון. או לצאת. אני רק רוצה שהיום יעבור בשלום ועדן תחמיא על האוכל ולא יהיה חול על הרצפה. איך שר ג'ון לנון:

 We tell her home is the only place she should be"

Then we complain that she's too unworldly to be our friend" 

גם כשזה זה לא נאמר כבר ישיר כי זה לא פוליטקלי קורקט, המבנה החברתי אומר את זה. הבסיס החברתי, יחסי הייצור, כופים על עקר הבית הנואש עולם מצומצם, ומרחב מצומצם, ושאיפות מצומצמות.

*

בתוך כל זה ערב אחד נדלקה אש בפינת המדורות בגן השעשועים. שלוש נשים עושות טקס היפרדות. אחת מהם (מורה ליוגה בשם ננה או משהו כזה) זורקת אורז למדורה ואומרת מנטרה. אחרת שנראית כאילו היא גרה בשכונת שפירא ולא בנורברו אומרת לי אחרי כמה דקות שהיא יוצאת ממערכת יחסים רעילה. הן שלוש גרושות עם ילדות פחות או יותר בגיל של עדן. כיף שם וברגע שעדן מאפשרת לי אני רץ הביתה להכין בצק לפיתות וחוזר להכין אותן על הגחלים. הילדה של האיטלקיה עפה עליהן. וככה, אני נהיה לרגע חלק מחבורה של אמהות.

ביום שישי הלכתי לקנות תחליף חלב צמחי ובדרך חלפתי על פני חנות של דברי פלסטיק made in China . והיה לו, תאמינו או לא, מטאטא. בחנות מוצרי מזון מקומיים בה אני קונה חלב שיבולת שועל, המוכרת מתפלאת מהכלי האקזוטי שאני מחזיק. אני מסביר לה באושר, שבתוך העולם חסר ההיגיון והזר הזה, המטאטא מאפשר להחזיק את הבית, ובאמצעים מוכרים. לשמור על הקרקע יציבה.

מיכל במוזיאון עם חברה שבאה לבקר, אני מטאטא את המטבח ויושב מסופק לכתוב את הדיווח השבועי.