צמנו ולא ראית, עצמנו ולא ראינו- קריאה לחשבון נפש לאומי

ערב יום כיפור תשפ"ה

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ

יום כיפור תשפ"ה מגיע ימים ספורים אחרי יום השנה לטבח ה7.10. המלחמה לא נגמרה והכאב מעמיק כאילו לא נרשמנו השנה בספר החיים. אני כבר מתפתה לומר את השורה המופיעה בהפטרה ליום כיפור "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע". אבל אני יודע שאמרו אותה מי שעשה את חשבון הנפש רק כלפי חוץ, כי המשכה הוא "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע". הצום שלנו הוא ריב, ואנו מכים באגרוף רשע, במקום להכות על הלב בחשבון נפש. אם בשביעי לאוקטובר בכינו על מה שנעשה לנו, הגיע העת לעצור ולבחון- כיצד אנו נהגנו, ונוהגים בשנת המלחמה הזו?

קְרָא בְגָרוֹן אַל־תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם׃

אחד מקטעי התורה הנקראים ביום כיפור הוא ישעיהו נ"ח. זוהי נבואת תוכחה בה ישעיהו מאשים את העם בצום חסר טעם, כי כלל החטאים שנעשו בין האדם לחברו ממשיכים. אינני נביא ואינני מתיימר לדבר בשמו, אך עלי לשאת קולי כשופר, שכן אני חש כי אנו נמצאים באותו מקום אם לא חמור בהרבה היום. 

זו עמדה מורכבת להיות בה, עמדה שמבקרת את הציבור, שאומרת "לעמי פשעם". באיזו זכות? ובכן, אין לי כל מעמד שמקנה לי את הזכות לבקר את אחי ואחיותי, אך לצד אי הנעימות בעמדה הזו, יש בה מחויבות מוסרית. יום כיפור הוא יום שמוותרים על ה"נעים", הטעים והנח, לטובת הנכון והצודק. לטובת תיקון וחשבון נפש. בתור חלק מהעם והמדינה, גם אני נושא באשמה. לכן חובה עלי, כמו כולנו, בשעה כזו לקרוא בגרון ולא לחשוך. להרים קול כשופר.

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים וְכׇל־מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ׃

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם׃

בהפטרה של יום כיפור שואל הנביא- "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא־צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהֹוָה?" כלומר- האם זה מה שביקשתי? יום שהאדם צם כדי להראות עד כמה הוא מתענה וסובל? ממש לא, אך המשך התשובה מפתיע ורלוונטי להחריד: יום הצום שאלוהים מעוניין בו הוא יום בו פורסים לרעב לחם, שוברים את אגודות הרשע, משחררים את הרצוצים לחופשי. האם יש אמירה חריפה יותר? יום כיפור אמור להיות היום בו משחררים את הרצוצים, החטופים, הסובלים. משיבים את העקורים לביתם. הדברים שאנו כבר שנה נכשלים לעשות. ואולי מוותרים עליהם? את חשבון הנפש הזה אנו מחויבים לעשות השנה, ומחויבים לפעול לתיקונם- זה יום צום אבחרהו.

אבל התעלמתי מהאמירה החריפה ביותר. דווקא ביום הצום הנביא דורש מאיתנו לתת לחם לרעב. מי הם הרעבים במרחב שלנו כיום? בשבועות האחרונים החלה בשטח מימוש "תוכנית האלופים" שהגה גיורא איילנד ומשמעה מצור נרחב על צפון רצועת עזה והגדרתה כשטח צבאי סגור, מניעת אספקה הומניטרית, מזון ותרופות, וגירוש של כל האוכלוסיה שנשארה שם. מאות אלפים נותרו ללא קורת גג, וללא מזון בשם המלחמה או הנקמה ואולי מטעמים אחרים. מערכת החינוך, הבריאות, תשתית המים והביוב הושמדה. האם יש טעם מוצדק למהלכים קיצוניים שכאלה? האם אנחנו יכולים לטבול בנקי כפיים כשהמדינה שלנו מונעת מהמונים מזון, תרופות, קורת גג וחינוך? כיצד נוכל לשאול לאחר מכן "איך צמנו  ולא ראית". אנחנו יכולים להצדיק את מעשינו בכל מני דרכים, אך כאשר הנזק האגבי שהוגדר בצה"ל מאשר מוות של 300 חפים מפשע על בכיר חמאס אחד, ושהצבא בעצמו מודה שלמעלה ממחצית מהפלסטינאים שנהרגו במלחמה אינם אנשי חמאס, לא כדאי שנשאל את עצמנו האם המצב הזה סביר? האם אין כאן מקום לחשבון נפש?

אפשר לטעון שאנחנו במלחמה מול אויב אכזרי, מה שנכון. אך כשאנחנו מגדילים וטוענים שאין חפים מפשע בעזה, והם כולם אנשי חמאס וחיות אדם, האם גם זה נכון? האם אין ילדים בעזה? אין חפים מפשע שלא השתתפו בזוועות? האין הם המוני בני אדם שסובלים כבר שנה שלמה יום יום שעה שעה, חסרי בית ואוכל, מופצצים ונהרגים?

אפשר לטעון, ובצדק, שאיננו יודעים כל מה שקורה כרגע בעזה. נכון שאיננו רואים את כלל השיקולים שעומדים בפני מקבלי ההחלטות. וסביר שאף אחד מאיתנו לא עשה אף פשע מלחמה במו ידיו במודע ומתכוון. אבל גם אמת שכולנו יחד אחראים, כי כולנו עומדים מהצד כשמעשים נוראיים קורים. מעשים נוראיים שייתכן והם נכנסים תחת ההגדרה המחרידה של רצח עם או טיהור אתני. (אלו מילים קשות, ולכן אני לא נכנס לדיון הזה כאן אבל מזמין אתכם לעיין במאמר המקיף של ערן צדקיהו וברפרנסים שהוא מפנה).

עמידה מהצד כמוה כשיתוף פעולה פאסיבי. לכן חובה עלינו לפרק את אגודות הרשע שהשתלטו על ממשלת ישראל, חובה עלינו להתנגד למהלכים שהיא מובילה, ולסרב לבצעם כי מאות דגלים שחורים מתנוסס מעליהם. אסור להתבייש, עלינו להרים קול, לקרוא בגרון פעור- די..

כי אפשר גם אחרת.

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח [...] וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם׃ [...]וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר־וָדוֹר תְּקוֹמֵם

לבסוף מבטיח הנביא שאם נדע לעצור את העוול, לשחרר את השבויים, לתת לעניים מזון ולעקורים בית, אז נראה אור גדול זורח מאיתנו, אז פצעינו יחלימו. אם נתן מנפשנו ועצמנו לעני, הרי שנפשו הרעבה תשבע, ויבנו מאיתנו חורבות העולם. הוא לא מבטיח גמול בחינת שכר ועונש, זה הגיון פשוט של סיבה ותוצאה. הדרך היחידה לרפא את הפצע של השנה האחרונה היא להתחיל מיד בתיקון. לא עוד הרס, לא עוד מוות, לא עוד רעב ועוני ומלחמות. חורבות העולם יבנו מתוך חמלה, לא מתוך נקמה, התיקון לא יבוא מהאגרוף אלא מהיד המושטת והאצבעות.

דוד לא הורשה להקים את בית המקדש כי ידיו מלאו דמים. מוות לא יודע להביא לגאולה, צמיחה או עצמאות. לא הכוח הוא שבה את בית המקדש אלא הצדק. שלמה, שניחן בלב חכם לעשות משפט, הוא בנה אותו. במלחמה אין תקומה. רק בצדק ובמשפט.

הלוא זה יום צום אבחרהו, יום עשות צדקה ומשפט, יום תיקון ובנייה, יום עשות שלום.