חזרה לגן העדן

כל סיפור מתחיל עם בריאת העולם. התרבות מספרת לעצמה מי היא ומה הוא העולם בתוכו היא מתקיימת דרך המיתוס הזה של בריאת העולם. מיתוס הבריאה מסביר מה הם בעצם חוקי המשחק וגבולות המגרש, איפה אנחנו נמצאים, מה היסודות עליהם מושתתת חווית המציאות שלנו. סיפור הבריאה המקראי, הוא יסודות הבניין של התרבות היהודית ולכן של העולם המונותיאסטי ככלל. כשם שהבריאה היא הבסיס ממנו נבנה העולם, כך סיפור הבריאה הוא השורש ממנו יצמח הסיפור. הוא הזרע המכיל את התוכן כולו וכל הפוטנציאלים. הוא המפץ הגדול  המעצב את פני העולם הנובע ממנו,

    סיפור הבריאה מתחיל כסיפור של שבר והוא מלווה בהרבה מאוד כאב. הקבלה הלוריאנית קובעת כי בתחילה היתה שבירת הכלים, תיאור הבריאה בזוהר מלווה בדימויים של קושי כאב והסיפור המקראי על הגירוש מגן עדן צרוב בתודעת כולנו ככישלון ונסיגה ממצב אידילי. הבריאה מתחילה למעשה מגלות, גלות האדם מגן העדן, ועל פי תורת הצמצום, גלות מסוימת של האלוהות מן העולם. נראה כי האדם מתנתק מהעולם הטבעי, המצטייר בסיפור הבריאה ככאוטי, תוהו ובוהו, ויוצא אל הגלות של התרבות, הדעת והעמל. אם כן, סיפור הבריאה מתאר מצב בו התקדמות ואובדן במקביל, טיפוס במעלה האנושיות, כאשר נשאר עמנו זיכרון של ערש ילדותנו המתוק, אליו אנו מקווים לחזור. 

    משום שהשבר מלווה את הולדתה של התרבות, סיפור הבריאה הוא למעשה עדותה של התרבות המונותיאיסטית על הויתורים שעשתה והתיקונים שנדרשים בה. מיתוס הבריאה מתאר את הינתקות האדם מהמצב הקדם תרבותי על ההתעלות והנסיגה שבו. אך הבנה של השבר יכולה לאפשר התוויה של קווים לתיקונו, הרי אם הוא מכיל בתוכו כזרע את כל התוכן הפוטנציאלי, הוא מכיל בתוכו גם את הדרך לתיקון.  אני צולל לתוך סיפור על בדידות ועל מערכות יחסים, על קידמה ונסיגה,  על טבע ותרבות, על שבר, ועל היציאה מגן עדן, בתקווה למצוא את הדרך חזרה אליו.

השבר

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

הבריאה מתחילה כמערכת של הפרדות. שמים מול ארץ, אור מול חושך, יום ולילה, ים יבשה וכו'. בכדי להכיל את עולם נדרשת חלוקה לניגודים. האנתרופולוגיה הסטרוקטראליסטית מבינה כך את סיפור הבריאה- העולם מפורק למערכת של ניגודים בינאריים, זוגות של מושגים אשר אינם דרים במקביל. יום או לילה, שמים או ארץ. אך כל מי שעיניים לו רואה כי המעבר בין היום והלילה אינו חלק (השקיעה היא יום או לילה?). במקום הזה שבין הגדרות, במצב הגבולי, קורים הדברים המעניינים והמפחידים ביותר. שעת הדמדומים היא השעה של השדים, ומצד שני דברים מופלאים נבראו בין השמשות. כמו ששר אהוד בנאי "שעת בין הערביים, שעה של מיסתורין". המקום הסיפי, השוליים, הם המקום המסוכן, ועם זאת המקום בו הדברים המופלאים ביותר צומחים. לכן למשל בפרמקלצ'ר, גישה לגננות וחיים מקיימים, נוהגים לשתול בשוליים- בין אור לצל, בין קיר לאדמה, כי שם נהנים מהתכונות המיוחדות של הגבול.

    הניגוד מסייע לנו לקלוט את העולם, אך יש בו כאב גדול. הרקיע שקורע בין מים תחתונים למים עליונים מפריד את השנים שהם אחד. כלי ההכרה שלנו מבינים את העולם כמערכות ניגודים, ובמקביל אנו מודעים לשקר שבהפרדה. למעשה אין הפרדה מוחלטת,  אך ההפרדה הזו הכרחית כדי להתקיים בעולם. כאשר הכל אחד, אין מי שיתבונן או יתייחס אל האחר, אך בתוך עולם מופרד ניתן להבין, ניתן לחיות, ניתן לפעול.

     הניתוק הזה של השלמות שבאחדות מוסבר מאוחר יותר בקבלה כבריאה עצמה. האינסוף, בו התקיימו במקביל כל הניגודים, צמצם עצמו כדי לצור מרחב בו העולם יוכל להברא. למעשה, כדי לצור מציאות סופית בה הניגודים מתקיימים, האלוהות האינסופית היתה צריכה לעבור צמצום, לקרוע חלק בתוכה, לצור סופיות בתוך האינסופיות. לכן הבריאה היא ויתור גדול מאוד של האלוהות על מידה מסוימת של אפשרות בתוכה. היא ויתור על קיומם לכאורה של כל הפוטנציאלים למען בחירה באפשרות אחת, בה הניגודים בינאריים- יש או אין, שמים או ארץ, יום או לילה.

    השבר שבבריאת העולם הוא שבר באלוהות, והוא גם שבר בחווית האדם את העולם. מאותו רגע בו האדם מחלק את הטבע האינסופי למושגים סופיים של ניגודים הוא עושה חלוקה נוספת המפרידה אותו משאר היש. החלוקה הזו מתבטאת בברכת אלוהים את האדם של פרק א' : "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:" האדם תופש עצמו כנפרד, עליון ושולט על שאר הברואים. באיזו זכות? הוא נברא בצלם, לו יש נשמה, ועוד. ההבדלה כאן כמעט מוחלטת, האדם נפרד מהטבע במידת האלוהיות שבו.

 חווית האדם בעולם שבורה כבר מרגע בריאתה. האדם מונח בעולם שהופרד ונקרע כבר במשך שישה ימים. עם זאת מסתבר כי השבר אותו חווה האדם יעשה חריף יותר בפרק ב' של סיפור הבריאה, כאן האדם מעמיק את הניכור שלו מסביבתו ומתוך כך יוצר גם ניכור מעצמו..

" אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:"

אלה הם תולדת השמים והארץ- הולדת האדם והאל. אך יתרה מזו מדובר בהולדת התרבות. כאן סיפור הבריאה מצטייר סיפור של שיתוף פעולה. תחילת כל היש והצמיחה הם תולדה של שותפות בין האל והאדם, יש צורך שההוא ימטיר וההוא יעבד. ואכן השלב הבא  "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" ומיד לאחר מכן "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם." אך יש להבחין ולדייק- הצמח החסר הוא עשב השדה, או שיח השדה. לא "דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ" המופיע בפרק א'. שיח השדה הוא צמח תרבותי הגדל בשדה שעיבד האדם. הוא שונה מהקוץ והדרדר הגדלים בהפקר- "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה". שיח השדה הוא תוצר של יצירה משותפת, בה האדם והאל משלימים את מלאכת הבריאה. 

     המצב האידילי הזה  מגיע לידי קרע, בו האדם מגדיר לו ניגוד נוסף, טבע –תרבות. ברגע האכילה מעץ הדעת טוב ורע, מבדיל האדם עצמו משאר הבריאה: הוא זקוק ללבוש, הוא האדם בן התרבות הנבדל משאר היצורים. על אף שבסיפור הבריאה השני נברא האדם לעבדה ולשומרה, הולך הוא בעקבות האדם הראשון הכובש והרודה. התרבות עליונה על הטבע ושולטת בו. 

    האדם בחר בהיות בן תרבות ולא עוד היות בן הטבע. האדם בחר בתרבות של פיצול  ומכאן תרבות של כאב. לא עוד יצמיח בשימחה עם אלוהיו, אלא בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. ובגלל בחירתו של האדם לא לשתף פעולה עם עולמו, ומשום שלא היה עוד בן ברית ושותף על האינסוף בבריאה, "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:" 

האדם החצוי בעולם השבור

מאותו רגע האדם מבין עצמו כחצוי: כבעל רוח וגוף, כבן תרבות המתכחש לתכונות הטבע שבו, וכמובן כגבר ואישה. תפישת השבר האנושי מתבטאת גם מתוך שני סיפורים של בריאת האדם. הרב סולובייצ'יק מבין אותם כשני טיפוסי אדם בעלי תכונות שונות. האדם הראשון הוא הטיפוס לו נאמר "כבשו את הארץ ומלאוה, ורדו ..." זה האדם השואף ל"קידמה", להדר, להשתלטות על הטבע. הוא רואה את הטבע כמשאב להישגיו ושאיפותיו. התחברותו אל אנשים אחרים מתבססת על התועלת ההדדית שהם יכולים להשיג זה משיתוף הפעולה עם זה. זו ההתחברות שנקרת בסוציולוגיה "סולידאריות אורגנית" ואותה מכנה סולוביצ'יק "הקהילה הטבעית". בניגוד לה ניצבת "קהילת האמונה" של האדם השני.

האדם שנברא שני הוא אדם רוחני יותר. השאלות המטרידות אותו אינם- איך זה עובד ואיזו תועלת ניתן להפיק מכך, אלא "למה?" למה הכל קיים? מה מניע את הדברים?  הוא שואל שאלות של משמעות. התכונה המובילה אותו היא תחושת החסר. הוא האדם של "לא טוב היות האדם לבדו". הוא זקוק לאישה מתוך צורך נפשי, הוא זקוק לשותפים לכאב העולם. הוא יכול להתחבר לאחר רק מתוך השבר שבו, מתוך האובדן. הקהילה של האדם השני היא קהילת האמונה. בניגוד לקהילה הטבעית של "אני ואתה" המפיקים תועלת זה מזה ומתקדמים לקראת מטרה, בה כאשר המטרה מושגת או אין אנו מפיקים תועלת זה מזה, הקהילה לא רלוונטית, קהילת האמונה מורכבת מ"אני, אתה והוא" המחוברים מתוקף תחושת הבדידות הכלל אנושית המאחדת. אותה תחושת חוסר, אותו כאב משותף ותמידי שכל אנושי ואולי כל חי חש בו. ככל הנראה אפילו הבורא חש בו, הרי המשפט הנוגה "לא טוב היות האדם לבדו", נולד מהזדהות גדולה של האל, שגם הוא חש את כאב הבדידות.

כמובן שאלו טיפוסים אידיאליים שאינם קיימים במציאות אלא בקירוב, אך הם מדגימים לנו שתי צורות של התנהלות אל מול חוסר השלמות, עם השבר הטבוע בקיום. האחד מנסה לאחות את השבר על ידי התקרבות לשלמות, הוא האדם של "מעט כבוד והדר תחסרהו", הוא בונה ומתקדם עד להיותו האלוהות עצמה. הוא סילק את האלוהות ממעגל חייו ונשאר בקהילת "אני ואתה". מחד זו הקהילה של אני ואתה נשנה את העולם, ומאידך זו הקהילה בה יש רק אני, כי אתה חבר בה רק אם תקדם את צרכי. האדם השני רואה בשבר אלמנט נצחי. הוא לא יאחה את השבר, אך השבר אצלו הוא מנוף להתחברות ונושא להתחבטות תמידית. הוא יודע שהשבר לא יאוחה, אך מחטט בו כמגרד את הגלד מהפצע. וככל שהוא חווה את מוגבלותו, הוא מצליח להתעלות מעליה. הוא חובר לאנשים נוספים בחיבור של הלב (שצלע אחת פחות חוצצת עליו כעת), ומצליח לשלב את ה"הוא" בתוך קהילתו, כמו שנאמר, "שכינה בינהם". 

מצטייר אם כן אצל סולבייצ'יק מצב שניתן לסכמו כך- האדם החווה את שבר העולם מסוגל להתחברות מעמיקה ומאריכת ימים יותר מהאדם הפונקציונאלי. הוא משתמש בשבר הכלל אנושי מחד, ובשלמות העולמית מאידך כדי לצור קהילה ומשתף בה את ה"הוא". בעולם הזה האמונה סותרת את הטבעי, היא ההתחברות אל העל טבעי המכסה על השבר הבלתי ניתן לגישור. 

אני מאוד אוהב את המאמר של הרב סולובייצ'יק אך עדיין אני נתקל בבעיה. הניתוח הנ"ל משאיר את האדם כנפרד מהטבעי ולכן אין אף טיפוס מהנבראים שיכול לצלוח את להט החרב המתהפכת חזרה אל הגן. האדם הראשון מנסה להשליט את התרבות על הטבע והשני מגייס את העל טבעי כדי להתעלות מעל הטבע הנחווה על ידו כשבור. שניהם אינם מאחים את השבר היסודי ביותר- בין האדם והטבע.

על אף שהניתוח הזה לא מתווה פיתרון, יש משום הצעד הראשון חזרה אל גן העדן. סולובייצ'יק מזמין למעשה את האל להשתתף איתו בקהילה כשם שהאדם הראשון היה שותפו ביצירתו החקלאית.  אך יותר מכל מציקה לי השאלה מי הוא אותו "הוא" המגויס לקהילת האמונה? איזה ביטוי יש לו בעולמי? ואיך אני יכול להתייחס אליו בכלל בבואי לתקן את השבר היסודי, או למנף אותו לקראת קיום שבור שלם יותר? 

בשביל להבין אותם, אנסה לצלול אל דמות נוספת הנשברת בסיפור הבריאה, אותו "הוא" של סולובייצ'יק, האלוהות.

השבר האלוהי

האל של סיפור הבריאה כבר הוכיח עצמו כאל בודד וכואב בהזדהותו עם בדידות האדם. מהמקום הכואב הזה מזמין אותו הרב סולובייצ'יק להיות חלק מקהילת האמונה שלו. להיות מושא התייחסות. לפי מדרש תלמודי האל אף משכפל את תחושת השבר שלו שוב ושוב על ידי בריאת עולמות והחרבתן.

האל האינסופי חווה שבר נצריך בהיותו צריך להכנס לתוך מסגרת מוגדרת ומגבילה. הוא ממש חותך חלקים מעצמו כדי להעשות עולם. מחד, האל המופשט צריך להעשות סופי ומוגדר, אך מזוית אחרת בעת כינונו של העולם המונותיאיסטי נדרש האל להגדיר עצמו מחדש. במבט היסטורי,  האל הוא דווקא בעל צורה מוגדרת ונדרש למצוא ביטוי חדש, אל מופשט- האל האחד.

סיפור הבריאה הוא סיפור בריאתה של תרבות ודרך חשיבה חדשה. התרבות החדשה מצריכה תפישת עולם ואל חדשות. האלוהות מוצאת את ביטויה החדש בתור האל היהודי. ההבדל המשמעותי שעובר האל אינו בהחלפת מערך מרובה אלים באל אחד גרידא, יש בו תפישה שונה שבגללה נעשה האל יחיד. האלילות שקדמה למקרא היתה סגידה לאלי טבע ונגדה המקרא יוצא. האלים היו מקבילים לכוחות טבעיים שונים והם נלחמו בינהם. דוגמא מובהקת היא הבעל שהוא הגשם וסערה או מיתוסים על האלה היורדת לשאול בסתיו. אל מולם האל המונותיאיסטי אינו ביטוי של משהו קונקרטי בעולם, הוא הכח העל-טבעי, חוץ עולמי, הוא החוק. הביטוי המובהק של האל שלנו בעולם הוא במערכת מוסר וחוק המורד מן השמים לארץ. האל שלנו אינו דורש קורבנות אלא התנהלות לפי קוד מוסרי. בחיי האדם הוא מתבטא בחוק מוסרי, ועל כוחות הטבע הוא שולט גם באמצעות מערכת חוקים פיזיקאלית. זה אל שהוא עקרון יותר מאשר ישות.

האלוהות נולדת מחדש בסיפור הבריאה כאלוהי חוק, והבריאה עצמה היא סיפור מעבר. תוך כדי סיפור הבריאה האלוהות עוד מחפשת עצמה בין כוחות הטבע לבין אלוהות החוקים, וסביב המתח הזה נסוב הסיפור. סביב המתח הזה נסוב  גם השבר האנושי שבין הטבע לתרבות, כאשר התרבות, כביטוי לאלוהות החוק, צריכה להשתלט על הטבע ה"כאוטי", הבלתי חוקי ובלתי מוסרי.  אם כן הבנת המתח הזה והתרתו יכולים להתוות מסלול להקלה במצוקות האדם ולאחות את הקרע היסודי טבע-תרבות.

כשאני מנסה להבין מה הוא המושג "אלוהים" עבורי, אני נתקל בהגדרות השונות הללו, וכולן נראות לי רלוונטיות. גם לאדם החילוני יש אלוהויות שלקולם הוא נשמע. בתרבות בה אני חי לגילויים המדעיים יש תוקף נבואי המגלה את עומקה של החוקיות המוחלטת. אל הטבע מתורגם גם הוא למערכת חוקים, אך בה אין למוסר חלק, אלו חוקים שרירותיים ואכזריים, חוק הג'ונגל וחוקי ניוטון. שניהם אמת צרופה שאין לנו יכולת לקבול עליה ולמוסר אין דבר לומר עליה. במקביל גם המוסר עדיין אינו תלוי בטבע אלא הוא חיצוני ומוחלט. האל היחיד בכל זאת מפוצל בין חוק הג'ונגל לקול הלב, והשדות אינם  נפגשים. האל נשאר שבור גם בחווית האדם החילוני שלכאורה הוציא אותו מהמשוואה. האם יש מקום בו הטבע והתרבות נפגשים? האם יש מקום בו האל שלם? האם ניתן לגזור מתוך הפראי את המוסרי?

חייב להיות. אם מערכת האלוהות אינה מושג שלם אין מה לדבר על מונותיאיזם אלא על דואליזם בו הטבע והתרבות נלחמים זה בזה. והרי זו הטרגדיה המתחילה בבראשית, הטרגדיה של השבר בין טבע ותרבות באדם ובאלוהים. התרחקות האדם ממצבו השלם. אך האל, שאינו נתון לזמן, עדיין משמר גם את המצב הקדם-משברי. ברמה מסויימת של קיום, הכל עדיין מחובר יחדיו, והכל נתון לאותו חוק טבע של אחדות, והוא הגוזר את המוסר. מוסר של שאיפה לחיבור ולא לניתוק. לשיתוף פעולה ולא לרמיסה וניצול. 

ברמה מסוימת הטבע עדיין שלם, וממשיך להתקיים בכל מצב. לפני השבר היה האדם גם הוא חלק מהשלמות הזו, במצב של שיתוף פעולה עם הטבע סביבו. אותה בדידות שחש האדם הראשון לא היתה בדידות של פחד וניתוק, אלא שבכל היה בה איחוד מסוים, כמו אדם היוצא לבדו לטייל בטבע וחש חלק ממנו ולא מנוכר אליו. גורדון מתאר זאת יפה "הוא מרגיש, בייחוד בשעה שהוא נמצא יחידי בתוך הטבע, בשעה שהוא רואה עצמו בודד, עם כל שמיו ותהומותיו האנושיים, אטום יחידי ברוחב חללו של עולם. הוא מרגיש בכל ישותו כי הוא מאוחד באיזה אופן עמוק עם הבריאה העולמית, הנצחית הזאת. והאיחוד כה עמוק עד כי אין האדם רואה עצמו דבוק בה, בבריאה הזאת, או אוהב אותה, כשם שאין הוא רואה את עצמו דבוק בעצמו, אוהב את עצמו."

אם כן בשלב הראשון היה האדם חלק מהאלוהות ממש. היה דבוק בטבע עד מידה שלא הבדיל עצמו מהטבע בכללותו. ועם זאת היה בודד. ואולי יותר מזה- הוא לא היה עדיין אדם.

אדם הופך לאיש

האדם הראשון בודד בגן העדן. הוא עובר על כל בעלי החיים ונותן להם שם, אך לעצמו לא מוצא עזר כנגדו, עד שמגיעה האישה. "זאת הפעם עצם מעצמי, בשר מבשרי, לזאת יקרה אישה, כי מאיש לוקחה זאת" שר האדם בשמחה כאשר הוא פוגש את העזר כנגדו. שימו לב, כאן האישה עדיין לא נקראת חוה, אלא האדם קורא לה- אישה, כשם שנתן שמות לשאר החיות בגן עדן. לכאורה יש כאן מעשה אדנותי, בו יכול האדם לקבוע מה היא האישה, אך למעשה הליך ההגדרה כאן מורכב יותר. לא רק האישה מקבלת שם, אלא גם אדם. עד כה היה נקרא אדם, אך כאן הוא מזהה עצמו כ"איש". ההגדרה היא הדדית, האדם היה צריך לפגוש באישה, הדומה לו אך לא זהה, כדי לדעת מי הוא. הוא צריך את האחר המקורב לו היותר כדי להפוך לאיש. 

לאדם יש צורך בקהילה, לא טוב היותו לבד, וגם האל אינו בן שיח, אלא ממש דבוק בו כחלק ממנו. הוא צריך אחר דומה מספיק (לא בעלי חיים) אך גם שונה מספיק, כדי לראות את עצמו. כדי שיהי לו עם מי לדבר, כדי שיוכל להראות. האישה היא המראה הטובה ביותר עבור האדם, יותר ממימי נהר הפרת והחידקל, כי היא יכולה לראות את הדברים שהוא עצמו לו יראה, רק מפני שהיא נפרדת ממנו.

שוב מתגלה ההכרחוית שבנפרדות. האדם היה צריך להפרד מצד האישה שבו, מהגוף השלם, כדי להיות שלם באמת- להיות אדם. הוא נעשה דבר מוגדר- איש. אך כפי שראינו בהתחלה, אותה הפרדה יש בה מין המכניות, היא אשליה. באיזשהו מקום האדם והאישה אינם נפרדים.

אם כה נפלאה הנבדלות והנפרדות שבין האיש לאישה, מה בכל זאת מחבר את שניהם? שניהם נושאים זיכרון של אותו שלב בו היו אחד. שניהם נושאים את הכאב של עקירת הצלע והבדידות. ושניהם עדיין מחוברים ברמה מסוימת. מחוברים במקום הטבעי והלא מודע. "הצד הבלתי מוכר- זהו איפוא מקום הדבק, שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה והיו לנפש חיה אחת" כותב א. ד. גורדון. במקום בו הטבע כולו מכלול אחד, בו כל המערכות שלובות ומתפקדות יחדיו במערכת העל של הטבע, דבוק האדם עדיין אל האלוהות. אך את אותו חיבור איננו יכולים לראות, או להבין דרך הכרתנו. אנו יכולים לחוש בו בחוויה. יכולים להיות שותפים ביצירה הטבעית ולחוש את ההתעלות. יכולים לדעת אותו באמונה, כי הוא המקור לכוחות חיינו, צד הבלתי מוכר, הצד הפראי והטבעי שבנו. ודרך אותו חלק בלתי מוכר אנו מתחברים אל הבריאה כולה "זהו הרחוב שבו משתפכים ומתאחדים חיי האדם הפרטי עם חיי הבריאה כולה  והיו לחיי עולם. זהו הטבע בעצמו בנפש האדם וזהו מקור החיים.כל מה שהוא מקורי ומואר באור עליון – הרי הוא נובע מתוך המקור אין- התהומי ומתוך הים אין-הגבולי הזה."

המפגש עם האחר (אשה) מגדיר את האדם, מכאן שהאדם זקוק לקהילה כדי להפוך לאיש, אך נדרש אחר נוסף (הוא) כדי להפוך קבוצת אנשים לקהילה אמיתית. זהו הצד הבלתי מוכר בו הם מחוברים אל הטבע, ולכן לאלוהות. "הוא" הכרחי כי בו "אני" ו"אתה" מאוחדים, וזה סוד היסוד הסינרגטי, כי ממנו נובעת היצירה הנשגבת, כי בכל קהילת אמת יש הוא הנוסף על כלל החברים. ה"הוא" הוא הערך המוסף שבקבוצה על סך חלקיה, זו בחינת "שכינה בינהם". ההוא הוא הדבק המרכיב את היחד. ולכן רק שיתוף של הטבע בקבוצה מקיים את הקהילה השלמה. 

אם כן, הקהילה הטבעית באמת, כלומר הקהילה הנותנת מקום לטבע היא קהילת האמונה

החזרה לגן עדן היא היא תיקון הטרגדיה האנושית, כלומר, חזרה לשיתוף פעולה בין האדם לטבע (המתאפשרת למעשה רק במסגרת קהילתית. והמסגרת הקהילתית מתקיימת באופן מלא רק אם המערכות הטבעיות הרחבות יותר מתבטאות בתוכה. אם הקהילה אינה גשר לרחב ממנה- עם, אנושות, חי, והלאה למערכת השלמה, היא אינה ממלאת את תפקידה.) 

אמר האר"י- האדם עולם קטן, העולם אדם גדול. בתוך האדם מתקיימת האלוהות בזעיר אנפין, ולכן תיקון בתוכו הוא תיקון האלוהות, ונאמר "שכינה בינהם", ולכן תיקון היחסים בין אנשים הוא תיקון השכינה, ולכן קהילה בה האדם והבין-אישי מגדילים את הפרט, מגדילה את האלוהי, וקהילה בה מקומות המפגש האמיתיים בין החברים בה גדלה, מגדילה את השכינה שבינהם. וקהילה בה הטבע שותף, כחבר במערכת של יחסי גומלין, היא קהילת האמת בה יש אלוהות בחזקת "הוא" החבר בקהילת אמונה.